כל זה התחיל ביום אחד בהיר בעיר, כשמצאתי את עצמי מתלבט ברצינות (סיפור אמיתי, אני נשבע. אתם יושבים?) האם לנעול את דלת הכניסה לדירה בזמן שאני יורד לחדר הפחים בקומת הקרקע כדי להשליך את שקית האשפה.
עוד טורים ודעות של קיבוצניקים: לפגוש אנשים בלב המדבר השקעה אבודה בקיבוצים כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה של mynet
כדי שתבינו אל נכון כמה פתטי היה הקונפליקט הפנימי המורכב שלי, צריך לציין שאני גר בקומה הראשונה בבניין, ושניתן לתזמן את הירידה לצורך השלכת הפסולת, האקט עצמו והחזרה למעלה אל תוך הדירה - בפחות משישים שניות, תלוי בעומס הזמני על המעלית או במידת החשק והעצלות הבסיסית שלי להשתמש בגרם המדרגות, פעילות גופנית אינטנסיבית למדי שמהווה עבורי, כמאמר הפרשנים הצבאיים, עליית מדרגה.
"מה הקטע שלך?!" גערתי בעצמי בשילוב של פליאה, עלבון, סרקזם והלקאה עצמית, "האם הראש העירוני המעוות שלך מוכן לרדת לשפל המדרגה ולהמציא תסריט שנשמע לך הגיוני, לפיו יגיח הגנב הנאלח ממארבו בדיוק בדקה שבה ירדת לפח ובפעולת הסתננות נועזת יחדור לדירתך המבוצרת, ישדוד ממך בקור רוח את מכשיר הסודה-סטרים יקר הערך שרכשת אך לפני כמה חודשים (199 ש"ח בסופר) ויימלט ללא עקבות תוך שהוא מגחך בקול רם וממלמל לעצמו 'איזה מכה הבאתי, מזל שמצאתי עוד קיבוצניק פראייר'?"
מילדות שרים לנו על השפן הקטן ש"שכח לסגור הדלת", אבל מעולם לא הרחיבו וסיפרו האם אחרי שהמצונן המסכן שקיבל נזלת חזר למאורתו וסגר את הדלת, תוך שהוא נתון בהתקפי עיטוש בלתי-פוסקים, הוא גם זכר לנעול אותה. לפחות לפי מה שאני זוכר, אף אחד בקיבוץ לא זכר, או יותר נכון חש בצורך לנעול דלתות.
כנראה לא מדובר היה באמנזיה קולקטיבית, אלא סתם באמונה הבסיסית והנאיבית בין החברים שאיש לא יעז להיכנס לחדר שאינו שלו, לא כל שכן לקחת חפץ כלשהו ללא רשות. בואו נודה באמת: גם אם היה נמצא נבל שכזה, ספק אם היה מוצא דבר ערך כלשהו ליטול אתו. מלבד, אולי, ה"סיפולוקס" מהחתונה, שיש שהמליצו להפקידו בכספת במזכירות, יותר מסיבות אידיאולוגיות מאשר מחשש לפריצה.
אבל ימי התום בקיבוץ עברו-חלפו מזמן. צרור המפתחות שלי בעיר גדל והתרחב, ביחד עם היקף המותניים שלי - אגב, בניגוד גמור לאמונה שלי בבני האדם וברצונם הטוב. את דלת ה"פלדלת" בדירה אני מקפיד, כאמור, לנעול. לאחרונה אפילו שקלתי לסובב את המפתח גם כשאני יוצא בבוקר להביא את העיתון, שמונח על המפתן ממש. את הרעיון המבריק הזה נטשתי רק בגלל הפחד שאנעל בחוץ בתחתונים ואסולק מהבניין בבושת פנים על ידי השכנים ההמומים - ובצדק.
את האופנוע אני מקפיד לנעול בשלושה מנעולים. לא שזה יעזור לי כשיגנבו אותו, אבל שיתאמצו קצת החארות, מה יש? גם את האופניים אני משתדל לחבר בשרשרת לגדר. מי כמוני יודע כמה קל "להרים" אופניים כדי לקצר את הדרך מחדר האוכל לחדר (דרך ארוכה מנשוא של פחות מחמישים מטרים בקירוב).
זה לא נגמר בכך. אסור לשכוח לנעול את האוטו, כמובן. לא שמישהו יתאמץ כדי לקחת את הטרנטה, אבל אני נורא אוהב לראות את האורות נדלקים לרגע כשהיא ננעלת. וגולת הכותרת של הפוביה שלי: לעולם, אבל לעולם, אין להפקיר את תא הדואר פרוץ לרווחה. מי יודע כמה רשעים בעלי כוונות זדון נמצאים שם בחוץ ורק מחכים להזדמנות שתיפול לידיהם כדי להעביר לרשותם סודות מדינה יקרי ערך בדמות דף הפירוט החודשי של חשבון הגז שלי.
ולמרות כל האמור לעיל, בתוך תוכי אני יודע שהניסיונות הנואלים שלי לנעול את כל היקר לי נידונו לכישלון. מי שירצה לקחת, בסוף גם ייקח. אני מקווה לפחות שלא ייפול עליי סתם קלפטומן, אלא מישהו שבאמת נזקק. ועם כל זאת, דיר באלק - אל תיגע לי ב"סודה סטרים". יש דברים שלא צוחקים עליהם.
פרסום ראשוני: 08:01 , 25.05.15