השיח הרווח בזירה התקשורתית והפוליטית כיום הוא מקוטב ועתיר תיוגים: פריפריה מול מרכז, שמאל מול ימין, אשכנזים מול מזרחים. אך עבור קיבוצי, נירים, השיח הזה מאבד בהדרגה מהרלוונטיות שלו: אנחנו מתמודדים עם אתגרים כלכליים וביטחוניים הנגזרים מהמיקום הגיאוגרפי שלנו, ובשנים האחרונות התגוונה קהילת הקיבוץ במשפחות צעירות שהשונות ביניהן מעשירה את זהות המקום.
עוד דעות וטורים של קיבוצניקים: קיבוצניקים על הגובה - בעזרת... כפכפים לגור בקיבוץ, להתגעגע לעיר כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה של mynet
לכן שמחתי לקרוא שבמפגש עם המועמדים והמועמדות לתפקיד מזכיר/ת התנועה, התייחסו מרבית המתמודדים לחשיבות שביצירת ברית עם הפריפריה החברתית והגיאוגרפית במדינת ישראל (שבמובנים רבים, הקיבוצים הם חלק אינטגרלי ממנה). לדעתי, ברית כזאת היא חיונית עבור הקיבוצים - הן מבחינה ערכית והן מבחינה אסטרטגית.
מי שרוצה להוביל את התנועה מול אתגרי השנים הקרובות, וגם מבין את הצורך לנסח חזון בר-קיימא עבור הקיבוצים לעשורים הבאים - כדאי שיתחיל מנקודת המוצא הזאת, במסגרת האמונה בחזון ראוי לישראל וכחלק מקידום האינטרסים החיוניים לקיומנו.
ברמה הערכית, תנועה שחרתה על דגלה צדק חברתי, שוויון וזכויות אדם חייבת לשאוף ולפעול שכם אל שכם עם קבוצות הנאבקות מאבקים כאלה. על מנת שנמשיך להיות חברה שיש לה ערך מוסף וזכות קיום ארגונית, עלינו להיות שותפים מחויבים בזירה של שינוי חברתי. במקביל, חשוב שנדע להעשיר את הקהילות שלנו כך שישקפו טוב יותר את הפסיפס האנושי הישראלי ושיהוו מרחב רב-תרבותי וסובלני. זה הדבר הנכון לעשות כדי שנצליח לצמוח, לשגשג ולהישאר רלוונטיים.
בנוסף, יש לזכור כי מרבית קיבוצי ישראל ממוקמים בפריפריה הגיאוגרפית של המדינה, וגם אלה שבמרכז הארץ מתמודדים עם קשיים הנובעים מירידת התנועה הקיבוצית מנכסיה הפוליטיים ומהשינויים באורחות החיים. במציאות שכזאת, חשוב שנבין כי בעלי הברית הטבעיים שלנו הם אנשים וקהילות המתמודדים עם קשיים דומים: בפנסיה, בדיור, בתשתיות, בתחבורה ציבורית, בשירותי בריאות ובנגישות לתעסוקה. האנשים האלה הם השכנים שלנו בתור לבנק, לקופת חולים וללשכת התעסוקה, והם השותפים הטבעיים שלנו במאבקים בסוגיות הללו.
לבריתות כאלה ישנם גם מחירים, המיועדים ליצור איזון מחודש במקומות שבהם "זכויות היסטוריות" משקפות אי-צדק ואינן תורמות להגברת השוויון והסולידריות בהווה. את המחירים האלה נכון וגם כדאי לנו לשלם. הם כוללים הכרה בצורך לשרטט מחדש גבולות מוניציפליים של מועצות אזוריות ואזורי תעשייה, ליצור שותפות בחינוך, ולחשוב מחדש על המסננות שאנחנו מפעילים בהצטרפות לקהילות שלנו.
עלינו להביט נכוחה על העתיד של ישראל והקיבוצים - איך היינו רוצים שייראה ומה צריך לעשות כדי להגיע לשם. עלינו לפעול בתוך המציאות לא רק כדי לשרוד, אלא גם כשחקנים שבכוחם לעצב את העתיד הזה. ההבנה שאנחנו חלק מהפריפריה ושעלינו לבסס ולעגן את השותפות שלנו בתוכה, היא תנאי להמשך קיומם המוצלח של הקיבוצים.