נולדתי בשלהי 1963 להורים חברי קיבוץ. אבא, שהגיע 15 שנה קודם כפליט-יתום מהשואה וזכה לפתוח בחיים חדשים בעין השופט, ואימא - בת קיבוץ מרחביה. הורים שמוצניקים. ישראלים. ציונים. מושרשים עמוק באתוס הציוני של מלחמה ושלום - ישראל הנאבקת על קיומה, שואפת לשלום ונאלצת להתגונן במלחמה.
עוד טורים ודעות של קיבוצניקים: מאז שעזבתי את הקיבוץ אין איפה לעשות על האש מה חקלאי פיקח יודע כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה של mynet
שני דברים זכורים לי היטב מילדותי בהקשר זה: הראשון היה העובדה שהוריי לא הסכימו שיהיו לי צעצועים של כלי נשק - לא רובים ולא אקדחים, לא חיילים ולא טנקים. כאלה היו אצל ילדים אחרים, אבל אצלנו בבית חשבו שישנם משחקים מתאימים יותר. השני היה מה שבוודאי שמעו הרבה ילדים נוספים בני דורי. אני עדיין יכול לשמוע את הד מילותיו של אבי אז, בילדותי: "כשתגדל יהיה כאן שלום, אתה כבר לא תצטרך להיות חייל ולצאת למלחמה". כשהייתי בן שלוש ושמונה חודשים נשמעה הסירנה בקיבוץ שהאיצה אותנו למקלטים. מלחמת ששת הימים. זהו כנראה זיכרון הילדות הראשון שמוטבע בי
כשהגיע זמני להתגייס היתה השנה 1982. ישראל כבר הייה עמוק בלבנון. התגייסתי לסיירת צנחנים והשתחררתי מסיירת המילואים של אחת מחטיבות הצנחנים 23 שנים מאוחר יותר. שנים רבות של סדיר ומילואים, הרבה צבא והמון שאלות על שלום ומלחמה - שנים שבהן התערערו התחושה של ההכרח שבמלחמה והביטחון שישראל שואפת לשלום. יצאתי למלחמות ברירה וחזרתי מצולק במקצת ומחויב יותר למאבק למען עתיד אחר למדינה שלי, ועדיין - הקושי של השירות שלי היה בעיקר אצל יקיריי הדואגים ולא אצלי, שהייתי תמיד בטוח בעצמי ובחבריי שאם וכאשר תהיה סכנה, נוכל לה.
לפני שמונה חודשים התגייס לצבא בני הבכור. שירות קרבי. מגן על גבולות המדינה. היום הוא בגבול עזה. גם אצלו לא היו צעצועים של כלי נשק, אבל לעולם לא אמרתי לו שכאשר יגדל יהיה כאן שלום והוא לא יצטרך להיות חייל. הוא דווקא נולד כשהתקוות היו בשמים - בשנת 1995 ראש הממשלה רבין עושה שלום ויש סיכוי אמיתי לסיום הסכסוך. אבל כשהוא היה בן חצי שנה נרצח רבין, ומאז אנחנו הולכים אחורה לעוד ועוד מלחמות ברירה שמנציחות את הסטטוס קוו של הסכסוך.
כדי לעדן זאת, לרוב המלחמות האלה אנחנו קוראים "מבצעים", כמו זה שהתרחש בקיץ הנורא האחרון. אבל המשותף לכולם הוא ששום דבר לא משתנה בעקבותיהם. אותו איום נשאר, אותה תחושה של חוסר אונים אל מול כאילו "גזרת גורל" והמחיר העצום של טובי בנינו שהוקרבו על מנת לשמר את המצב. הלב נקרע, הבטן מתהפכת, אך שוב ושוב אנחנו בוחרים, כעם, לחזק את הכוחות שמבטיחים שכך זה יימשך.
באמצע הקיץ האחרון, באמצע המלחמה ההיא, התגייס בני לצבא, ואני למדתי מהי דאגה של אבא.
אני מאמין בו כשם שהאמנתי בעצמי כשהייתי בגילו, אבל מוצא את עצמי נושא תפילה לאלוהים שאיני מאמין בקיומו. אני תופס את עצמי ממלמל את תפילתה של סבתי ניצולת השואה: "אנא אלי שמע הפעם תפילתי..." אני חרד ומתוסכל, ובעת ובעונה אחת ממשיך להיות גאה בבני שנהיה לגבר ושומר על מצפנו מכויל. יופיו הפנימי מקרין על חיצוניותו, שמקרינה על סביבתו גם במציאות שבה הוא מתפקד כיום. את הביקורת אני מפנה אל עצמי, על כך שאיני עושה מספיק כדי שיהיה כאן אחרת.
ביום הזיכרון, כאשר סיפורי הילדים של כולנו שנפלו מלווים אותנו, לראשונה חוויתי את היום הקשה הזה מהפרספקטיבה של אב לחייל קרבי. זה קשה. זה כואב. זה עוד יותר מחייב לפעול למען ישראל שחיה בשלום. ובניגוד למה שנאמר לנו מפי מנהיגינו - כן, זה אפשרי. "אל תגידו יום יבוא, הביאו את היום".
הכותב הוא מנכ"ל גבעת חביבה
פרסום ראשוני: 00:05 , 30.04.15