השאלה "מה נשתנה" השנה כמו נתפרה במיוחד בשבילי. כי אצלי השתנה הכול הרבה לפני פסח, וימשיך להשתנות גם אחריו.
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה של mynet
בדצמבר 2014 קמתי ויצאתי מביתי הקיבוצי ומביתי המוחשי ועברתי, בשיא החורף הקר הזה, למבשרת ציון. למה מבשרת? מכל הסיבות שבעולם ובלי שום סיבה ספציפית.
את "יציאת מצרים" שלי עשיתי לא בלילה כגנבת, ולא בחופזה, אבל בהחלטה אחת אמיצה. כן, אמיצה - כי עזבתי מקום שפעם היה לי בית ואתגר ועבודה וחיים שלמים. ולא עוד.
יצאתי למסע מהמדבר להר, מהחום לירוק, מהחם לקר, ממה שלכאורה קהילה חמה ועוטפת ליישוב עירוני, על כל המשתמע מכך. ואני שמחה על כך.
והמה-נשתנה קורה לי בכל רגע ודקה, ואני מעצבת ולשה מחדש את חיי. ומדובר בתבשיל המתבשל לאטו, ולא באיזו פיתה ההופכת למצה.
הלכתי אל הלא-נודע ואני עדיין מדשדשת בו, אבל עם תחושת הקלה, שהיא-היא המה-נשתנה האמיתי שלי. הקלה ובניית שגרה משתנה תדירות, ותחושת חופש מהרבה כבלים ששמתי על עצמי מרצון.
יציאת-מצרים שלי האישית היא עם כיוונים לא-ידועים ועם עתיד לוט בערפל, ואין ארץ מובטחת שאני שועטת אליה ואין נסים של מים מסלע, שליו מהשמים ומן מהאדמה, אלא חיפוש, טעייה ותהייה.
משנים של בקרים חשוכים שעוד לא חם בהם, כשהייתי מתחילה את היום בהליכה במדבר ובנווה-מדבר עם היעלים והשפנים והנופים הללו המרגשים של עין גדי - עברתי לבקרים לחים מטל קר, לירוק כהה מלא פריחות שהעין לא נרגעת מהן ולא מתרגלת אליהן.
בקרים שבהם אני צופה בצבאים המחפשים את מעט היער שעוד נשאר להם. בקרים שבהם במקום נחל ערוגות אני משוטטת בנחל חלילים או נתקלת בשמחה בכמה שועלים שהם בני-דודים של שועלי עין-גדי. הליכות בוקר בתוך יערות שבימים של גשם ניתן לטעות בהם ולחשוב שאירופה זה כאן.
המה-נשתנה שלי זה לא להיות רק ואך ורק "מירב מעין-גדי". זה להיות מירב נטולת זהות מקומית כה צרובה, אלא לתת לצדדים, לכישורים וליכולות נוספים שלי להכתיב את החיים שלי, ובעיקר פשוט להיות אני. פשוט מירב, ללא הגלימה הזאת ששמה עין-גדי, שלפעמים היתה גלימת מלכות ולפעמים כמעט כותונת משוגעים.
המה-נשתנה שהתנועה הקיבוצית עברה בעשורים האחרונים מקל ומאפשר יציאות-מצרים ובדיקה של החירויות השונות לאלה הרוצים לאתגר את חייהם או להיות קשורים, אבל לא בחבל הטבור החונק של הקיבוציות, אלא כמו אותו חוט אדום הנקשר אל היד מבחירה.
הלכתי כארבעים שנה במדבר ועכשיו אני עומדת לא מול ארץ מובטחת ולא על הר נבו, אלא אל מול דרכים שפתחתי לעצמי ואני צועדת בהן בתחושת חירות וברקע מזמזמת לעצמי לא פעם את שלום חנוך האחד והיחיד: "...הדרכים הידועות בן באתי/ שורשים עמוקים בזמן/ הדרכים הידועות בן באתי/ נראות לי אחרת מכאן..."
וכל זה נכון עד ש... מגיעים השיטפונות. ואז אני שועטת בחזרה לנופים הדרומיים, מרחק שעה וקצת מביתי החדש, ונפעמת ומתפעמת מהשיטפונות, שהם התמכרות ידועה שלי - התמכרות שהחלטתי במודע שאני לא רוצה להיגמל ממנה.
עוד קיבוצניקים מספרים מה נשתנה: הילד שהייתי גרם לי להתחיל לרוץ מהקיבוץ, תל אביב נראית רחוקה מתמיד מה השתנה לקיבוצניקית: משהו נשבר, משהו נבנה
פרסום ראשוני: 06:40 , 12.04.15