הרגע הזה. הרגע בו חציתי לראשונה בחיי את קו ה-42.2 ק"מ. סחוט עד שארית כוחי האחרונה. גאה ונרגש. אל חזי צמודה תמונת ה"מאסטר" שלי, סבא טוביה, שמדי יום היה יוצא לרוץ בגבעות מסביב לקיבוץ, עוד הרבה לפני שריצה היתה באופנה. סבא אמנם מעולם לא רץ מרתון, אבל 19 שנים אחרי מותו רצנו, אחותי ואני, יחד אתו את כל הדרך במרתון הראשון שלנו.
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה של mynet
דקה לפני הרגע הזה - אני חוצה את השלט האחרון במסלול, זה שמסמן את קו הקילומטר ה-42. ואז, כל הכאבים שייסרו את גופי נעלמים באחת. משום מקום, נטען הגוף באנרגיה אדירה, שלא ידעתי שקיימת בי. את 195 המטרים שנותרו אני מרחף. ברגע הזה אני לבד בעולם, ובבדידותי המזהרת אני פותח בריצה מטורפת ונותן את הספרינט של חיי. אני חוצה את קו הסיום.
דקה אחרי - אני מוצא לי פינה לשבת בתוך הבלגן של אזור הסיום, וכל ההתרגשות עולה ומציפה אותי. דמעות חונקות את הגרון וזולגות מעצמן. יורדות ויורדות. אבל ברגע הזה לא אכפת לי מכלום. עשיתי את זה.
חמש שנים לפני הרגע הזה, אני אב צעיר בן שלושים. יום אחד, כשהכפתור בג'ינס לא נסגר, הסתכלתי על עצמי במראה וקצת נבהלתי. ראיתי שם את הילד השמן שפעם הייתי. החלטתי שאני לא אהיה אבא שמן לילדיי.
אז נעלתי נעליים והתחלתי ללכת. אחרי כמה שבועות של הליכה, סימנתי מטרה -בריצה עד הצומת. בפעמים הבאות כבר המשכתי בריצה עד הצומת הבא. אחר-כך המשכתי לרוץ עד העלייה הגדולה לקיבוץ, זאת ש"אין סיכוי לעלות אותה בריצה".
וכך, במשך חודשים, הייתי רץ באותו המסלול. עד העלייה. בעלייה הייתי תמיד עובר להליכה. "עזוב", אמרתי לעצמי, "אין סיכוי".
עד שיום אחד הגעתי לעלייה ובלי לחשוב על זה יותר מדי, החלטתי שאני לא מפסיק לרוץ. שאני אנצח אותה. הסתכלתי למעלה ופשוט המשכתי לרוץ, עד הפסגה. יכולתי לה וזה אפילו לא היה כזה נורא. ביום ההוא, בו עליתי את העלייה בריצה, קרה משהו. משהו השתנה בי. ברגע ההוא התחלתי לרוץ באמת. הפסקתי לרוץ בשביל "לא להשמין" והתחלתי לרוץ בשביל הנשמה. התאהבתי בריצה.
מאותו היום, הפכה לי הריצה לחברת נפש. כשהייתי שמח - יצאתי לרוץ. כשהייתי עצוב - יצאתי לרוץ. כשכעסתי - יצאתי לרוץ. כשהייתי צריך הפוגה קצרה ממרוץ החיים - יצאתי לרוץ. אחרי שעה איתה, כל דבר נראה קצת אחרת. איתה ניהלתי שיחות ארוכות. איתה קיבלתי החלטות חשובות. היא תמיד עזרה לי לסדר את המחשבות.
הריצה הפכה בשבילי למורה לחיים. היא לימדה אותי שאין כמעט אתגר שלא אוכל לו אם אאמין שאני מסוגל לעוברו. בזכותה למדתי שהרגליים תמיד יכולות קצת יותר ממה שהראש חושב שאפשר.
הריצה הפכה לחלק ממי שאני.
אבל בדמיונות הכי פרועים שלי לא דמיינתי שיום אחד ארוץ מרתון.
ביום שישי תל-אביבי, חם ויבש, בסוף פברואר השנה, בסביבות השעה 11:00, חציתי את קו הסיום של המרתון הראשון בחיי. ויחד אתי חצה את קו הסיום הילד שפעם הייתי. זה שיותר מכל שנא לרוץ. זה שהילדים האחרים לעגו לו שהוא שמן. שבשבילו היתה הריצה קשורה לסבל ולבושה. זה שבקושי סיים הקפה של האצטדיון בבית הספר ושלראות אותו רץ היתה הבדיחה של החבר'ה. הילד הזה, שהייתי, הרי הוא שגרם לי להתחיל את המסע לפני חמש שנים.
עוד קיבוצניקים מספרים מה נשתנה: מהקיבוץ, תל אביב נראית רחוקה מתמיד מה השתנה לקיבוצניקית: משהו נשבר, משהו נבנה