על המסך, באולם של קיבוץ הזורע, הופיעו בזה אחר זה תמונות בשחור לבן של זוגות ממקימי הקיבוץ. כאלה שאינם אתנו עוד וכאלה שליד שמו של אחד מבני הזוג, כתוב "יבדל לחיים ארוכים". בשמלות קלוש, בסינר מנוקד, בסוודר סגור, במכנסי עבודה, במגפיים, על הדשא ליד הבית הקטן, בחדר האוכל. ידו על כתפה, ראשה מופנה אל ראשו, הם מביטים זה אל זו לעיתים בחיוך מבויש, לעיתים בצחוק רחב.
כל הסיפורים גם בסלולרי: הורידו את האפליקציה החדשה של mynet
"בין האפל לנסתר, בעולמנו המר, אומרים שיש עוד תקווה, קוראים לזה אהבה", ליווה שירו היפה של אריק איינשטיין את התמונות שהתחלפו על המסך, וכשנתקלו עיני בני המשפחה באבות, באימהות, בסבים ובסבתות נשמעו מחיאות כפיים.
הנה סבא, הנה סבתא, הנה הבית ממנו יצאנו לשנת לילה משותפת בבית הילדים, הנה המטבח הפשוט, הנה החיים הצנועים והישרים שנרקמו כאן, במקום בו הפכו חלומות למציאות, ואוהלים לבתים.
מה יפים הלילות, זה היה נושא הערב של חג הקיבוץ, החוגג 79 שנים. קדמה לזה ארוחת ערב חגיגית בחדר האוכל שהיה מלא מפה לפה באורחים ובנים שגדלו בקיבוץ אבל גרים במקומות אחרים ובאו לחגוג. אפילו השניצל היה חגיגי.
אני, שבאתי לכאן באמצע הקיץ, לפני שמונה חודשים; שעוד לא יודעת איך חוזרים מקצה הקיבוץ לקצהו; שיש שבילים שאני אוהבת ללכת בהם במיוחד; שנעצרת עם האוטו ליד הוואדי הזורם והשוצף עכשיו אחרי ימים מלאים בגשם ללא הפסקה, פותחת את החלון ומקשיבה לזרימה; ששואלת את בן זוגי בשקט אחרי שמישהו עוצר אותי בשביל, או בכלבו, להגיד שאהב לקרוא מה שכתבתי, או כמה נחמדה בתי שעובדת כקופאית בכלבו, מי זה ואיך קוראים לו; למדתי שהלילות בקיבוץ הם משהו מיוחד שאין במקום אחר.
יש את הלילות ביער ואת הלילות ליד הפסל. את הלילות הקצרים של עובדי הרפת ועובדי השושנות, את ארוחות הלילה של השומרים והשומרות, ואת אלה שהצטרפו לתורנות עם השומר ודפקו על הדלתות כדי להעיר חברים השכם בבוקר כי פעם, לא היו שעונים מעוררים בבתים, ועד כמה קרים הלילות פה אצלנו, בקיבוץ, גם בקיץ ובמיוחד בחורף.
במיוחד במקום הזה, מול המדרגות של חדר האוכל, מתחת לעץ, על הדשא הגדול, דומה שהקור היורד מההר מתנקז לנקודה הזו, שכשעוברים לידה, מכניסים את היד לתוך כיסו של בן הזוג, שם מחכה כף ידו החמה, שאוחזת חזק, ומשלבים אצבעות, ואומרים אחד לשני, ברררר, כמה קר פה.
כל אחד והלילה שלו, והמחשבות, והזיכרונות, והגעגועים, ואיך כל אחד פוחד לבד, וקצת שורק לבד, בחושך.
בסוף הערב היפה, כשהאולם התרוקן, הלכנו הביתה. היה קר וגשום. הכל נטף וזרם. הכל היה ספוג במים, וכשהנעליים פגשו בדשא הרטוב, עברה הלחות גם אליהם. בבית על הספה, חיכו לנו הכרבוליות, שאין נעימות מהן בלילות חורף כאלה, עם כוס תה וקינמון, ותפוז מקולף. בחוץ המשיך הגשם ומילא את הוואדי שזרם לאורכו של הקיבוץ, ואלה שגרים על גדותיו, בוודאי רגילים להירדם ולהתעורר לקול המים.
מזל טוב לקיבוץ שלנו, הזורע, ליום הולדתו ה- 79, ברכות ואיחולים רבים לעוד הרבה שנים מאושרות כאן בבית.
לשלושת הטורים האחרונים של יעל כרמי: נשים משביחות את הפוליטיקה מסע שמתחיל ונגמר בחדר האוכל המכונית שלי קיבלה את דין התנועה
פרסום ראשוני: 07:56 , 24.02.15