חיים בעוטף. להתמסכן כדי לקבל עוד תקציבים וסיוע, או להציג פני אבו־עלי חיים בעוטף. להתמסכן כדי לקבל עוד תקציבים וסיוע, או להציג פני אבו־עלי
חיים בעוטף. להתמסכן כדי לקבל עוד תקציבים וסיוע, או להציג פני אבו־עלי
(צילום ארכיון: EPA)
בשבוע שעבר הופיעה אדל ראמר מקיבוץ נירים באו"ם, בניסיון להביא בפני מוקד הציניות הבין־לאומית, זה הקרוי גם מועצת הביטחון, את מצוקתם של תושבי עוטף עזה, לצד תקוותם לפתרון מדיני לטובת שני הצדדים. היא כינתה את האזור שלנו "95% גן עדן, 5% גיהינום". בכך היא תמצתה יפה את אחת מתופעות העשור הבולטות: התמודדותם של הקיבוצים ושל כלל התושבים באזור עם התקיפות הזדוניות - והיצירתיות יש לומר - של שכנינו ממערב: פצמ"רים, קסאמים, עפיפוני שריפה, בלוני נפץ, מנהרות ועכשיו גם רחפנים. השלב הבא יהיה, אני מניח, תקיפות סייבר. אוי לכם אם תפגעו לי ב־VOD. עד כאן!
אם אני מנסה, באופן בלתי מקצועי בעליל, לפלח את סוגי התגובות של התושבים פה למשמע אזעקת צבע אדום, סבב אחרי סבב, אני מונה לעצמי שלוש תגובות אופייניות. הראשונה, חרדה בלתי נשלטת, קבועה או עולה ויורדת לסירוגין; השנייה, התגובה היעילה: נעבור מהר לממ"ד, נבדוק שלא שכחנו אף ילד (או להבדיל, חיית מחמד), נרגיע אותם, נמתין לבום, ואז נצא, נתעניין איפה פגע (אם בכלל) ונמשיך בחיים כמיטב יכולתנו; התגובה השלישית היא אדישות.
אני נמנה עם אלו שאימצו את הסוג השלישי, הנדיר יותר. החלטתי שעד שלא ייפול לי משהו ממש על הראש, אני לא נותן להתרעות להפריע לי (ואז כבר לא יפריע לי כלום לעולם). לעיתים אני אפילו לא קם מהכורסה. יש שיאמרו שפחד אינו משהו שאפשר להחליט לגביו, שהוא תגובה טבעית. אז שיאמרו.
האמת היא שרעייתי ואני שנינו מבוגרים, ללא ילדים בבית, אלא אם כן הנכדים באים לבקר, ואנו גם גרים חמישה קילומטר מהגבול, כלומר לא ממש צמודי גדר, ויש לנו התראה של 15 שניות, הרבה זמן במונחים המופרעים שלנו. את הסטטיסטיקות על העומס במרכזי החוסן ודאי קראתם, ולכן מובנת לי לגמרי תופעת החרדה, בעיקר אצל ילדים, וכן ההשפעה המצטברת על רמת הריכוז והשקט הנדרשים ללימודים סדירים ולגדילה נורמלית. מובנת לי עוד יותר התגובה האמצעית, השפויה לכאורה, המשותפת להערכתי לרוב אלו החיים פה.
לאחר צוק איתן קמה בתרועה גדולה "התנועה לעתיד הנגב המערבי", שמייסדיה התגאו בשיתוף פעולה בין האוכלוסיות השונות בעוטף, כולל אפילו, שומו שמיים, ליכודניקים ודתיים. לצערי גססה לאט־לאט פעילות זו. מדוע? קצת בגלל אוזלת ידה של הממשלה ושל העומד בראשה; קצת בגלל ההרגשה שככל שנשיג משהו מול המתונים יחסית בצד השני (המתונים יחסית הם אלה שלא אומרים שצריך לחסל את כולנו בשם אללה, אלא רק שנחזור לארצות המוצא), תמיד יהיו קיצונים מהם שיקלקלו הכול; וקצת כי רבים מדי השתכנעו שאין סיכוי לפתרון קרוב פה, ומה שנותר הוא רק "לנהל את הסכסוך" מסבב אחד למשנהו.
על רקע כל אלה, ראשי המועצות והנהגות היישובים מתנדנדים בין שתי גישות סותרות: להתמסכן כדי לקבל עוד תקציבים וסיוע, או להציג פני אבו־עלי - כלומר, להקטין את הסכנות ולשבח את היתרונות - "מי שרוצה למכור סוס עיוור משבח את רגליו", אומר פתגם גרמני - כדי להצליח לקלוט עוד משפחות ולצמוח דמוגרפית, עניין שהוא קריטי פה.
למה קריטי? כי נוסף על השיקולים הקהילתיים, הסדרי קרקעות שונים המתבשלים בטענות של "צדק חלוקתי" מאיימים לשלול מאיתנו ומקיבוצים אחרים, לא רק בעוטף, אלפי דונמים. הגלולה תומתק מעט רק אם נצליח להראות צמיחה נתונה בזמן נתון. עכשיו, לכו תספרו את זה לג'יהאד האסלאמי. באזור שלי, אשכול, יש ארבעה קיבוצים הנמצאים במצב דמוגרפי שבין אנוש לקשה, והמצב הביטחוני הוא העילה הראשית לכך.
הכי מרגיזים הם אלו המסרבים להגיע אלינו. זה יכול להיות ספק שירותים או סחורות, מטיילים, ואפילו קרובי משפחה שבה האב אינו מוכן "לסכן את ילדיו". לאלה אני אומר (עם פתיח בערבית מדוברת): כ*&%#ק, אני חי כאן שבעים שנה, ומגדל פה שני בנים וארבעה נכדים. אז אתה לא יכול לבוא לשעה? הרי לנסוע מתל אביב לירושלים מסוכן סטטיסטית פי עשרה! אבל סטטיסטיקה אינה מודדת פחד, וגם לא את חרדותיהם המצטברות של ילדים או של אימהותיהם.
פרסום ראשוני: 18:42 , 31.12.19