אני מחבבת את ט"ו בשבט. אם היה מתווסף אליו איזה יום חופש, סביר היה להניח שהייתי מחבבת אותו אף יותר. כשהייתי גננת, בעברי הלא רחוק, הייתי יוצאת עם ילדי הגן לטייל ברחבי הקיבוץ ושרה: "היום הולדת, היום יום הולדת, היום יום הולדת ל... עצים!" מהצד זה בטח נראָה מוזר, לראות ילדים מוחאים כפיים עם גננת מתלהבת מסביב לעץ זית או אורן, אבל אנחנו עשינו חיים! וגם העץ נראָה מחייך.
לאהוב את הטבע. לאחרונה בחיי אני סומכת הרבה פחות על חיבוקים מאנשים לאהוב את הטבע. לאחרונה בחיי אני סומכת הרבה פחות על חיבוקים מאנשים
לאהוב את הטבע. לאחרונה בחיי אני סומכת הרבה פחות על חיבוקים מאנשים
(צילום המחשה: שאטרסטוק)
על היחס האומלל שאנחנו נותנים לטבע כבר כתבתי. כל מי שמכיר אותי, יודע טוב־טוב שאפשר להוציא אותי מדעתי בקלות אם משליכים לידי על הארץ עטיפה או כוס פלסטיק. ואני באמת משתדלת להרים כמה שיותר לכלוך, משננת לעצמי משפט שקראתי איפשהו ומאז נדבק לי כמנטרה: "זה לא הזבל שלי, אבל זה הכדור שלי". באנגלית זה נשמע טוב יותר.
לגבי מִחזור, אני בהחלט משתדלת. לפעמים מצליחה יותר, לפעמים פחות. אני מודה ומתוודה שאני לא ממחזרת לפח הקומפוסט, אבל מפרידה בקבוקים, קרטון וזכוכית ומשתדלת שלא לשכוח את השקיות הרב־פעמיות שיש לי באוטו כשאני הולכת לסוּפר.
לא מזמן הקראתי לילדים בכיתתי את "העץ הנדיב" המוכר והמפורסם מאת של סילברסטיין. והילדים, כמו שילדים יודעים, עלו מיד על הפואנטה והיו מלאי תלונות כלפי אותו "ילד", שפשוט לא הפסיק לקחת מן העץ, עד שנשאר גזע כרות וזקן - וגם אז עוד היה לו שימוש.
ככה זה אנשים, נדמה להם שהם כול יכולים – עד שהטבע מראה להם מה זה.
אני אוהבת מאוד לצייר עצים, מאז שהייתי ילדה. לצייר עץ זה כמו לצייר בן אדם. לעץ יש נשמה, גוף, שיער ופרצוף. "כי האדם עץ השדה" - מישהו שר את זה קודם, לפניי.
במשך שבועיים אספו הורי כיתתי לילדים קופסאות ריקות של קוטג', חלב, קורנפלקס ופסטה. קראנו את "דירה להשכיר", של לאה גולדברג האחת והיחידה, ובערב הכיתה שהיה לנו הייתה צריכה כל קבוצת ילדים קטנה לבנות את המגדל בעל חמש הקומות בעזרת הקופסאות. תאמינו לי, מה שהילדים עשו בעזרת קופסאות מזון ריקות היה יפה יותר מכל צעצוע חדש שאפשר לקנות בחנות הצעצועים הכי יוקרתית שאתם יכולים לחשוב עליה. אותו דבר עם הבן שלי. בסוף קופסת פח ישנה ומקל עושים אותו מבסוט, קמים לחיים בידיו, והינה הוא אופיר מ"תירס חם", מסתובב בבית ושר לו בקולי קולות: "בים־בם־בם! תירס חם! תירס חם! בים־בם־בם!" ועל פניו חיוך הנאה ע־נ־ק־י!
עבדתי פעם עם מטפלת מקסימה, שלפעמים - בזמן טיול בוקר עם ילדי הגן - הייתה נעצרת ליד עץ ברחבי הקיבוץ, מניחה את לחיה על הגזע שלו ועוצמת עיניים. היא הייתה אומרת שזה משפר מייד את מצב רוחה ומרגיע אותה. כמובן שהייתי מסתלבטת עליה (באהבה) ומכנה אותה מחבקת עצים - תואר שהיא נשאה בגאון. היום אני מצטערת שלא הצטרפתי אליה. לאחרונה בחיי אני סומכת הרבה פחות על חיבוקים מאנשים. אולי שווה היה ללמוד ממנה איך מקבלים חיבוק מעץ.
כשחברת האשראי שלי שלחה לי מייל, אם אני מאשרת שפירוט האשראי שלי יגיע בדוא"ל ולא בדואר, כדי לחסוך בנייר ולשמור על הסביבה - סימנתי מייד "כן" במשבצת ושלחתי.
זה כל הסיפור. שכל אחד ישמור כמה שהוא רק יכול.
יום הולדת שמח לעצים. תמשיכו לגדול, לצמוח ולפרוח - למרות בני האדם.