היה זה באחד החורפים היותר זכורים משנות התשעים. הגשמים היו כאלה שכאשר קדרו השמים וכוסו במסך עננים כבד, והשמש כמו נבלעה ונעלמה מעין, נוצרה התחושה שמי יודע אם בכלל תחזור ומתי.
ואז, באחד מאותם ימי גשם, עמדה להגיע לביקור בקיבוץ צרעה - במסגרת סיורם המקצועי בישראל - קבוצת רפתנים משוויץ.
מחד, התכוננתי והרגשתי מלא התרגשות לקראת בואם, שכן, זה לא מכבר חנכנו במשקנו את מכון החליבה החדש, פאר פיתוחו ותוצרתו של קיבוץ אפיקים.
מאידך, דאגתי עם כל יום גשם נוסף, שכן, כבר ביום השני עלה ה"וואדי", הלא הוא נחל שורק, על גדותיו. באותם ימים, במקום הגשר הניצב כיום לתלפיות מעל הוואדי, לא היה במקום אלא שקע עמוק בכביש, זה המכונה בשפה המקצועית "גשר אירי".
מי השיטפון שהגיעו מן ההרים מיהרו לכסות ולהעלים תחתם את פלטת הבטון היצוקה של ה"גשר" ולנתק את הקיבוץ מסביבותיו. אנחנו, המקומיים, למדנו (במרבית המקרים) מתי ניתן לחתור במכונית במים השוצפים ומתי עדיף לוותר. ואכן, היו שלא ויתרו וניצלו לאחר שמכוניתם נסחפה בעור שיניהם ממש.
ביום בו אמור היה להגיע אוטובוס הרפתנים יצאתי מלא דאגה לעבר הוואדי במכונית הסוברו של הקיבוץ. בכל גיחה הלכה דאגתי וגברה. השמים דלפו ללא הפסקה.
מה לעשות? לבטל? ואם כן – כיצד? הרי בכיסנו לא נמצא באותם ימים הטלפון הנייד והאוטובוס כבר ודאי בדרך ואיך אוכל לעצרו? ואם יגיע, האם אורה לו מבעד לוואדי הגואה לחזור על עקבותיו? ואם כן, מה יעשו התיירים המאוכזבים?
מאתנו היו אמורים להמשיך היישר לשדה התעופה והביתה ואיזה טעם תותיר בפיהם האכזבה שלסוף לא זכו לראות בעיניהם את נפלאות הרפת הישראלית המתוחכמת, פאר היצירה הקיבוצית?
2 צפייה בגלריה
חנכנו במשקנו את מכון החליבה החדש, פאר פיתוחו ותוצרתו של קיבוץ אפיקים
(צילום: מעוז חביב)
ואז הגיע האוטובוס.
אני בצד אחד של הוואדי עם הסוברו, והאוטובוס בצד שמנגד ובתווך, הנהר הגועש. מה עושים? ואני אומר לעצמי, עכשיו או לעולם לא, מכניס להילוך ראשון ומתחיל לנסוע לאט לאט, עמוק יותר, רחוק יותר למרכז השיטפון, מנסה לנווט את דרכי למסלול האמור להוביל אותי מעל לפלטת הבטון.
אני יודע שמנגד עוקבות אחריי עשרות זוגות עיניים. אני חש בעוצמת המים המכים בכוח עצום בצדו השמאלי של האוטו והזרם כמו מאיים לסחוף אותי עמו. כל מעייני נתונים לנהיגה הזהירה – לא מהר מדי, לא לאט מדי, לא ימינה ולא שמאלה ורק שלא יכבה לפתע המנוע.
לסוף, שטוף זעה קרה, הגעתי לצדו השני של הוואדי.
ועכשיו, אם אני בסוברו ה'ציפלון' חציתי את הרוביקון, האם האוטובוס הגדול והכבד לא יוכל? לכן מיהרתי להסתובב על עקבותיי, יצאתי שוב אל הדרך ואוטובוס הרפתנים בעקבותיי.
ובקיבוץ – שמחה וששון. כולם רובצים תחת שמיכות החורף. מי שיצא מביתו מכל סיבה שהיא וראה את אוטובוס התיירים לא האמין למראה עיניו: היום?
ואני, מרגע שהאוטובוס נכנס לקיבוץ, ציר מחשבותיי סבב כולו סביב האופן שבו אסיים את הביקור במהירות ואשלח את האוטובוס חזרה לדרכו, כי לא הנהג ולא התיירים ידעו את שידעתי אני: הגשם הסוחף שלא פסק לרגע העלה את גובה המים בוואדי.
אז נכון שעברנו צד אחד, אבל היה זה ממש קצה קצהו של חלון ההזדמנויות. אז אסור לקחת עוד צ'אנסים. יש לסיים את הביקור מהר ככל האפשר ולשלוח אותם חזרה לדרכם.
אבל המבקרים? הם נהנו מכל רגע: ב"פונדק", מועדון החברים, שתו קפה עם עוגה אנגלית והאזינו לסיפורו של הקיבוץ. מיהרתי ככל שיכולתי לסיים את הרצאתי אבל הם – מלאים שאלות כרימון. במאמץ רב הצלחתי לנתק אותם מהפונדק החמים חזרה לאוטובוס, לסיור מהיר סביב הקיבוץ על גלגלים, ואז – היישר למכון החליבה ברפת, שם הם שאלו ושאלו וביקשו לדעת עוד ועוד ועוד.
אחרי שלוש שעות ארוכות עלה בידי להחזיר אותם לאוטובוס ולכוון את הנהג לנסוע אחרי הסוברו לעבר הוואדי.
והוואדי - אלוהים ישמור! בשלוש שעות הוא הוכיח שבכוחו להיעשות לנהר גועש שגם בשוויץ ודאי אין רבים כאלה.
קראו גם:
אבל לי לא הייתה פריבילגיה להתלבט. נהג האוטובוס הבחין גם הוא במתרחש וכל מעייניו היו נתונים למשימה – להסתלק מהר ככל הניתן. בזהירות הוא נכנס לתוך הזרם הגועש, ואני כל תפילותיי – שיעבור! היעבור? הנה, עשה כבר את מחצית הדרך. אני מתפלל והוא ממשיך. ואם לפני דקותיים היה נדמה שעוד מעט יכסוהו המים, הנה הוא מתחיל אט אט להתרחק מהזרם. וואאאוו! איזה אושר! הוא יצא!
כשהאוטובוס עצר מעבר לנהר הגועש הרפתנים פרצו החוצה בגשם השוצף, פתחו את מכסי תאי המזוודות וניערו היטב את המזוודות שמלאו מים. כך הם יישאו עמם חזרה לשוויץ את רטיבות מי השיטפון שהגיע היישר מארץ הקודש.
תשאלו כיצד הסתיים הסיפור? האם מלאו כעס?
בחלוף ימים ספורים הגיע לקיבוץ מכתב מאגודת הרפתנים בשוויץ. פתחתיו בדחילו ורחימו. מה כבר יש להם לכתוב לי? אולי יתבעו את הנזק שהמים גרמו לרכושם? ואז, להפתעתי, קראתי את הכתוב באנגלית רפתנים משובשת: "לא רק שאנחנו זוכרים באופן מושלם את הסביבה היפיפייה ואת העבודה המאורגנת בקיבוץ, אלא שאנו מלאי התלהבות על שפגשנו בקיבוץ את המדריך הטוב ביותר במדינה".
תשאלו – האם העזתי לחזור אי פעם על הרפתקה שכזו פעם נוספת? הרי זה ברור. בחיים לא.
מעוז חביב, חבר קיבוץ צרעה, מורה דרך וסופר. כתב 12 ספרים שיצאו לאור במהלך חמישה עשורים.
