בימים האחרונים התמכרתי לקבוצה בפייסבוק (What do you see from youre window? #StayAtHome). אנשים מכל העולם נמצאים בהסגר ומצלמים מה שהם רואים מהחלונות בבתים שלהם. לפעמים הם מוסיפים כמה מילים, לפעמים רק היי קטן מבירות עולם, מכפרים קטנטנים, מחורשות, אגמים, קרנות רחובות.
גם אני העליתי לקבוצה הזו צילום שצילמתי מהחלון האחורי הקטן בדירה שלי. בצהריים ביום שישי שעבר היו על הגג מול החלון שני צעירים שהתאמנו עם משקולות. התאמנו לאט וברצינות, מתעלמים מקיר הבטון הסדוק שלידם, מדודי השמש המכוערים שמעליהם, מהמגדל שנראה ברקע ומהגגות של הבניינים הצפופים שמסביבם. הלב שלי התרחב כאילו זאת הפעם הראשונה שאני רואה את הקרע הזעיר הזה מהעיר שאני כל כך אוהבת.
× × ×
מהחלון הגדול הקדמי בדירה שלי אני מצלמת את מה שאני רואה. במיוחד אני מצלמת נקודה אחת שאני אוהבת במיוחד. בשנים שלפני הקורונה היה יושב בה מישהו שאני מכירה. פעם הוא היה שומר בכניסה למקום שבו עבדנו שנינו. הוא היה לובש ז'קט כחול עם שולי שרוולים מעוטרים ברקמת זהב ומנווט כניסת מכוניות ויציאה רגלית של עובדים, מלווה כל אחד בברכת שלום צוהלת. המקום הזה כבר מת. לא זוכרת את הפעם האחרונה שבה ראיתי אותו עומד בחלון בבוטקה. ובוקר אחד לפני שנה או שנתיים הוא הגיע פתאום אל הנקודה במדרכה מול החלון שלי. מבוגר הרבה יותר משזכרתי, הז'קט הכחול עם השרוולים ששוליהם רקמת זהב כבר לא היה עליו. פתאום היתה לו על הראש כיפה שחורה גדולה והוא לבש יום אחרי יום בגדים מתפוררים על הגוף. כל יום היה מגיע, יושב על שרפרף שעות ארוכות, מזכה כל מי שעובר לידו בברכת חג שמח או שבת שלום גם אם לא נעצרו לידו ועזרו למלא במטבעות את כוס הפלסטיק המתקמטת בידיו. לפעמים, כשאני חוצה את הכביש ועוברת לידו בדרך לתחנת אוטובוס או לסופר הקרוב, הוא מספר לי מי חלף אותו ששנינו מכירים מהעבודה ההיא של פעם.
לקח לי זמן לקלוט שהוא כבר לא מגיע. רק כשראיתי השבוע אישה יושבת על המדרכה בדיוק על המשבצת שלו חדרה העובדה הזו את ההכרה שלי, הוא לא פה. אין לי מושג איפה הוא, אבל כאן הוא לא נמצא. ובמקומו יושבת אישה שבחודשים האחרונים מגיעה מדי פעם. אני לא יודעת מיהי. אין לה שרפרף. היא פורסת פירות וירקות ועשבי מאכל ומתיישבת על המדרכה לידם, מקווה ללכוד את מבטם וטוב ליבם של האנשים. אבל אף אחד לא עוצר לידה. והיא קוראת להם. "בחור צעיר", היא פונה למישהו שבכלל לא רואה את תנועות גופה שנוטה לכיוונו. "גברת, גברת", היא מנסה אישה שהולכת לאט, נעזרת במקל. מתישהו הסירה את המסיכה הירוקה שעל פניה וקולה כבר נשמע רם יותר, חותך את האוויר בין האנשים, אי אפשר להם שלא להסתכל עליה או להתחמק ממנה ובכל זאת אף אחד לא עוצר אז היא קמה לאט, הולכת לעגלת הירקות שלה ומוציאה ממנה כיכר לחם וקורעת ממנה פירורים ופירורי פירורים, מסמנת לציפורים את הדרך הנכונה לעוף בה והן מגיעות אליה. הן רואות אותה ואת המחווה ואת האוכל שפיזרה להן בנדיבות ודקות ארוכות היא לא לבד. היא מלכת הציפורים והירקות.
השעות עוברות לאט. צהריים ואחרי צהריים ותיכף חושך והיא אוספת לאט את כל מה שהניחה בתחילת היום הזה בערימות קטנות לידה – בננות צהובות גדולות, בצלים, תפוחי אדמה, עשבי תיבול וחצילים. רגע לפני שהשמש יורדת עליה ומרוקנת סופית את הרחוב היא הולכת. אני לא יודעת לאן ולא יודעת מתי תשוב או מתי ישוב השומר שאת מקומו תפסה.
× × ×
ביקשו ממני שהטור שלי יהיה על פסח וקשה לי עם החג הזה. בכל שנה מגיעה אל ליל הסדר מיוסרת, מתעקשת שוב ושוב להזכיר ליד השולחן ולאורך כל הערב את המשמעות האקטואלית של המושג חירות כמו שאני תופסת אותה. היו שנים שההתעקשות שלי הבעירה והדליקה מתיחויות וכעס בין כל המסובין הטובלים בלבן וחגיגיות, אבל המשפחה שלי האהובה והאוהבת כבר יודעת שבאמת זה בוער בי ומבינים שאני לא יכולה שלא לדבר על חירות ועל חופש שמגיע לכולם ולא רק לעם ישראל.
והשנה קורונה. סוגיית החירות מסתעפת והופכת מורכבת וקשה מאוד. במובן הזה אנחנו, כמו כל העולם אבל גם באופן מאוד ספציפי וייחודי, נמצאים ברגע קריטי ודרמטי. אם היינו חוגגים כל המשפחה יחד הייתי מתעקשת להזכיר כמו תמיד את אלו שנלקחה ונלקחת מהם החירות ואת חלקנו, שלנו כולנו ושל כל אחד מאיתנו, בכל זה. אחרי כן הייתי מקריאה לי את יהודה עמיחי שפעם כתב:
"אנשים באולם המואר עד כאב
דיברו על הדת בחיי האדם בן זמננו
ועל מקומו של האלוהים.
אנשים דיברו בקולות נרגשים
כמו בנמלי תעופה.
עזבתי אותם: פתחתי דלת ברזל שכתוב עליה
'חירום' ונכנסתי לתוך
שלווה גדולה: שאלות ותשובות".
× × ×
חג שמח ולשנה הבאה הלוואי שכולנו, כל בני האדם, בכל העולם, נהיה בני חורין, או לפחות כבר לא נהיה עבדים לשנאה על כל מופעיה שמפרידה ביננו. ושנהיה בריאים.
