לפני יותר מחודשיים, בתאריך המקורי שבו אמור היה להתקיים כנס החינוך של התנועה הקיבוצית, בשעה 4:45 בבוקר צלצל הנייד. הפעם זו לא הייתה אחת העובדות שהודיעה על היעדרות, אלא רבש"ץ הקיבוץ. לצערי, מתורגלים כמונו לא צריכים להכביר במילים אלא רק לענות "בוקר טוב, הבנתי, המשך יום קל." והדבר הבא שכל חברותיי וחבריי בעוטף ישראל מכירים הוא למחוק מהיומן את כל היום ולהתחיל להתארגן למשהו אחר לגמרי. פתיחת החמ"ל הביתי בממ"ד והניסיון לתמרן בין העברת הודעות לצוותים, לילדים ולהורים לבין רגע להיות שם לילדיי שלי.
להיות מנהלת חינוך זה דורש הרבה. להיות מנהלת חינוך בעוטף ישראל זה דורש עוד: עוד חוסן; עוד גמישות; עוד זריזות; הכלה אין־סופית; יכולת לקבל החלטות בתוך שניות.
סבב הלחימה האחרון היה ה־15 במספר, אבל מי שם למעלה סופר? אנחנו סופרות. אנחנו, העוקבות באדיקות אחר הילדים; אנחנו, שמקבלות אותם ביום שאחרי ורואות את העיסוק שלהם בצבע האדום; אנחנו, שצריכות להכיל את ההורים המתווכים מציאות כה מורכבת לילדיהם הצעירים. אנחנו סופרות.
ואנו רוצות להאמין שלצד החוויה הקשה אנו גם מצליחות להקנות חוויה של חוסן, של התמודדות, של בית ושל זהות.
התרגשנו לנוכח ההחלטה המהירה והאמיצה של אגף החינוך על דחיית הכנס לנוכח המצב באזורנו. תודה על כך שחיזקתם אותנו. הרגשנו את החיבוק ואת האכפתיות, הרגשנו שאנחנו חלק ממשהו גדול ולא רק החלק שעוטף אותו.
החינוך החברתי השתנה
אני בת קיבוץ שחזרה לעין השלושה - במועצה האזורית אשכול, במערב הנגב, בעוטף ישראל - ומנהלת את החינוך בקיבוץ כיסופים. אחרי 15 שנה שבתי עם משפחתי לקיבוץ שלי, לנוף ילדותי, לגדל בו את ילדיי.
עד לפני שש שנים ניהלתי פרויקטים במיקרו־אלקטרוניקה. בחרתי לעזוב ולהצטרף לחבריי שעזבו משרה נחשקת לטובת הדבר הנכון והמשמעותי ביותר - החינוך. אני מאמינה שזוהי שליחות של ממש, ובכל בוקר שמחה לאתגרי היום ולדילמות החינוכיות עם צוות מסור לצידי. אני שמחה ליצור לילדים מקום מצמיח ולהתוות דרך. אני גאה להיות מנהלת חינוך בקיבוץ.
השינויים המואצים בעשורים האחרונים בחברה הקיבוצית הביאו למעבר מקהילה הומוגנית לקהילה הטרוגנית. תופעה זו משפיעה משמעותית על מערכת החינוך, ומהווה עבורה אתגר גדול כגוף מוביל בהנחלת ערכי הקהילה.
סולידריות, צניעות, קבלת השונה, או כנאמר "ואהבת לרעך כמוך" - אלו ערכיו של הקיבוץ שאנו מחנכים לאורם ושואפים אליהם בחינוך החברתי. מערכת החינוך החברתי השתנתה, אך מעולם לא הייתה רלוונטית יותר. החינוך החברתי מופקד על הנחלת המסורת הכללית והמקומית בבחינת והגדת לבנך ולבתך. תפקידנו לברור מה לקדש ומה לחדש, כך שהחינוך יהיה רלוונטי לחיבור משפחה־קהילה־עם־ארץ.
עם זאת, מצוקת כוח האדם מרחפת מעל כולנו, והחינוך לא נהנה מרייטינג גבוה ומתדמית זוהרת. במהלך השנים חלה ירידה במשיכה למקצועות החינוך. חלומה של האם היהודייה כבר לא כולל את הפנטזיה שבנה או בתה יהיו אנשי חינוך. היא מעדיפה רופא, איש הייטק, מהנדס או משפטן. מקצועות אטרקטיביים יותר הם אלו המתגמלים יותר.
"הגיל הרך בקיבוצים, שעד היום היה "בן חורג" בעיני המדינה, מבסס את מקומו כמוּכר, ככזה שמוקירים אותו ונותנים לו מקום והזדמנות לבוא לידי ביטוי בכל ועדה ממשלתית המובילה רפורמות חדשות. שינוי זה נעשה צעד אחר צעד על ידי נשות אגף החינוך בתנועה, ועל כך תודתי ותודת כולנו"
מזכ"ל הסתדרות המורים אמר שהצרות מתחילות במקום שבו מדברים על מערכת החינוך כאילו היא הדבר היקר והחשוב ביותר, ובפועל מתייחסים אליה כאל החצר האחורית והמוזנחת של ישראל.
אנשי חינוך העוסקים ביקר מכול לעתיד החברה, במסירות ובמקצועיות, מתוסכלים מהיעדר הערכה ציבורית, משכר נמוך, ממחסור בתקנים ומאפשרויות קידום מוגבלות. אלא שאלמלא הם, לא היו לנו רופאים, טייסים, משפטנים ומהנדסי הייטק, כאלה שדווקא כן נכללים בחלומה של אותה אם.
יש להוביל שינוי ולעודד את מקצועות החינוך, וזו צריכה להיות יוזמה מדינית כוללנית בכל הרמות. חוק הפיקוח החדש, הבא להבטיח תנאים מינימליים לביטחונם של הילדים, עדיין אינו הופך את המסגרות מגיל לידה ועד גיל שלוש למוסדות חינוך. שנות הגיל הרך, כבר מלידה, הן שלב קריטי בחייו של הילד ושל סביבתו. יש להעביר את הטיפול במסגרות בכל הגילים למשרד החינוך, ובכך לשנות את התפיסה - מראייה כלכלית לראייה חינוכית, הכוללת את שנות הגיל הרך מלידה.
בקיבוצים אנו דואגים לקיים זאת במסגרות שלנו, ולפיכך למערכות החינוך בקיבוצים אחריות גדולה. עלינו להיות מובילי דרך. הגיל הרך בקיבוצים, שעד היום היה "בן חורג" בעיני המדינה, מבסס את מקומו כמוּכר, ככזה שמוקירים אותו ונותנים לו מקום והזדמנות לבוא לידי ביטוי בכל ועדה ממשלתית המובילה רפורמות חדשות. שינוי זה נעשה צעד אחר צעד על ידי נשות אגף החינוך בתנועה, ועל כך תודתי ותודת כולנו להן.
בכל תהליך שינוי אנו נדרשים לבחינת אפקטיביות מערכתית. כאן בולטת חד־משמעית חשיבות המנהיגות החינוכית, מקומה של מנהלת החינוך ופעולותיה. זו מנהיגות המתבטאת ביכולת ליזום, להציב אתגרים, לתמוך ולפקח על הצוות החינוכי כך שיתפקד באופן המיטבי והיעיל ביותר האפשרי.
כמעט בלתי אפשרי
בעבר נתפס תפקידה של מנהלת החינוך בקיבוץ (אז נקראה "רכזת חינוך") כמשימה חברתית־קהילתית, שלפיה מערכת החינוך היא אמצעי להגשמת הערכים. כיום היא נדרשת גם למומחיות פרסונלית במִנהל חינוכי; עליה להבין את הסביבה הדינמית ולהכיר בגמישות הרבה יותר הדרושה בחשיבה ובסגנון הניהולי. עליה להיות מעין וונדר וומן.
ואם נעז לרגע לשרטט קווים לדמותה של המנהלת האידיאלית, נמצא כי עליה להיות מנהיגה חינוכית, מדריכה ויועצת לצוותים, להורים ולילדים; להיות בעלת יכולת מנהיגות פדגוגית ולבנות תוכנית שנתית שתתאים לתרבות הקהילה ולערכיה; להתוות אידיאולוגיה וחזון חינוכיים; להיות מעורבת ואכפתית; לגייס ולאתר מועמדים; להיות בעלת יחסי אנוש גבוהים ולדעת לפתח צוות; להיות מופקדת על התקציב; לעסוק בחינוך חברתי, ביחסי ציבור ובעבודה קהילתית; לפעול מול הנהלת הקיבוץ וענפיו, מול המועצה האזורית, מול האגף למעונות יום במשרד העבודה והרווחה, מול משרד החינוך ומול בתי הספר; ואם נוסיף לכך את המציאות הישראלית, נמצא שמצופה מהמנהלת להשיג תקנים ואף לעסוק בהערכות ובהתארגנות לשעות חירום. זה תפקיד שהוא כמעט בלתי אפשרי.
לדאבוננו, תחושותיהן של מנהלות החינוך בקיבוצים רבים הן שתפקידן ותחומי אחריותן אינם זוכים להערכה מספקת. הדבר מתבטא בתקציבים המוקצים למערכת שכולנו מתגאים בה. כדי לקיים את המערכות שלנו עם צוות מקצועי, הדבר מחייב בחירה, מחויבות והתגייסות של הקהילה כולה.
הילדים הם המשאב האנושי העתידי שלנו. השקעה בהם היא השקעה בתשתית האנושית של החברה, ועל מנהלת מערכת החינוך מוטלת המשימה להמשיך להוביל ולהתוות דרך.
כתב יאנוש קורצ'אק: "ההנחה שהפדגוגיה היא תורת הילד ולא תורת האדם היא אחת הטעויות המרגיזות ביותר".
מנהלות ומנהלי חינוך, מדריכות ומדריכים, מובילות, סייעות, מחנכות ומחנכים - המשיכו בעשייה היום־יומית המשמעותית; המשיכו לשמור על ערכיו היפים של הקיבוץ לצד התחדשות המתאימה למציאות החדשה. שתמיד תראו את האדם שמולכם, האדם של היום והאדם של המחר. אתם מעצבי זהות בקהילתכם.
הכותבת היא מנהלת החינוך בקיבוץ כיסופים
