פעם בשנה, קצת לפני היומולדת, אני נזכרת להכניס את הפרצוף שלי למוסך. מוסך מורשה, ברור. בכל זאת אני מהדורה מוגבלת. נכון יותר גבולית ביכולת לתחזק שגרת טיפוח כפייתית. אבל א' הקוסמטיקאית הוותיקה לא שופטת אף אחת.
היא פותחת לי את הדלת בחיוך, וריחות שמנים בוקעים מהקליניקה שלה שפעם הייתה גן ילדים קיבוצי. מצחיק שמיטת הטיפולים צחורת הסדינים ניצבת בחדר שאז, כשהיינו קטנים עם עור מושלם, תפקד כחדר שינה שיתופי עם מיטות קומתיים מברזל וחלומות מפחידים בלילות חשוכים, הרחק מהחדר של ההורים. כרגע השחורים המבהילים היחידים שיש שם הם אלו שהצטברו לי בפנים.
אני חולצת את נעליי ואת צרותיי ומשתרעת. אין כמו להשתרע על הגב באמצע היום ולהפקיר את גופך למדע. למגע. לידיים מיומנות שיודעות את מלאכתן בממלכת הנקבוביות הסתומות. יאללה, שמישהו ייקח אותי מעצמי לסיבוב. שלא אצטרך לחשוב, או לקבל החלטות, או לעשות. רק להיות. בעיניים עצומות.
1 צפייה בגלריה
מפקירה את פניי לידיים מיומנות שיודעות את מלאכתן. ממלכת הנקבוביות הסתומות צילומי המחשה: שאטרסטוק
(צילום: שאטרסטוק)
א' מכסה אותי בשמיכה רכה והודפת באלגנטיות את ניסיונותיי (הבאמת מיותרים) לפטפט איתה על ענייני הדיור בקיבוץ. זה רק מוציא ממנה תסכולים, והיא לא רוצה להכניס אנרגיות רעות לטיפולים. אז אני סותמת וצוללת. או בעצם - ממריאה. מרחפת מעל גופתי חשופת העור עם פגעי הזמן והשעה.
ראשונות באות מחשבות אקטואליה מהכותרות הבוערות. בליל שלם של מועקה בחזה. שורד השואה הגיבור שנשאר מחוץ לטקס המושקע בבירה כי ההם שם לא הבינו שהוא הכי חשוב בעולם, והציף בי בושה בעצמנו וגעגוע לסבא. הילד באשדוד שקפץ אל מותו והשמיים של משפחתו נפלו איתו והלב שלי גם. התיירת הבריטית מאיי נאפה שמספרת את הזוועות שנשארו לה לנצח הרבה אחרי שחבורת הישראלים הרימה מכנסיים וסגרה כפתור בג'ינס בצהלה דוחה ומרתיחה. והמבט של הכלב ההוא שלא יוצא לי מהראש, שנקשר למות בייסורים בנחל בירכא בידי מפלצות שצריכות להינמק בכלא בעינויים עד מאה ועשרים. ומסוק שמתרסק פתאום, עם ממבה שחורה וילדות ואנשים ששווים לפחות כמוהו גם אם הם לא מוּכרים. ההכרה החותכת שהכול נפיץ כל כך ומכאיב. א' צודקת. אולי עדיף להשאיר את התסכולים מחוץ לחדר הטיפולים.
כשהמנורה של החקירות ממוקמת לי מעל הראש היא מתנצלת מראש. אני דווקא אוהבת את שלב העינויים. מוכנה להתוודות על הכול. בשבועה. מתחת לזכוכית המגדלת העצומה באמת שאין לי מה להסתיר. אין סיכוי להתחמק מהאמת. והאמת מרה, יעידו כל קמט בזווית העין וכל זקיק שערה. א' שולפת מחט סטרילית ובעדינות תהומית יוצאת למלחמת גרילה בשחור אימתני סרבן. שניהם קשוחים ועקשנים. היא ניצחה בנוק אאוט. הוא קרס אל צמר גפן לבן.
אחר כך איבדתי את חוש הזמן. נדמה לי שניקרתי, בלי בושה. הריחות המוּכרים מחדר האוכל לא הצליחו לחדור, וקולות הוויכוחים מהמזכירוּת שמעבר לחלון גם הם לא הצליחו לעבור. אבל האבנים החמות שננעצו לי בין אצבעות הרגליים נשאו אותי את מחוזות אחרים, מענגים. ואקום מוחי משולב בחיוך טיפשי. גוף נימוח נטול דאגות. "את רוצה שנסדר קצת גבות"?
בטח. ברור שאני רוצה. כל מה שיכולה הפינצטה. נסדר כל מה שסורר ואיבד כיוון. איתור ממוקד ושליפה מהירה. כשחזרתי למציאות, אחרי שעה וחצי, השתלטה עליי פנטזיה בלתי נמנעת שיבוא איזה גיבור־על חד־גבה, בידו פינצטת ענק, וינכש לנו מהעולם את כל הטרגדיות שמפרקות משפחות, את כל מה שאיבד את הצפון וצמח פרא, ובעיקר, הלוואי - את כל הרוע.
פורסם לראשונה: 04:35, 15.02.20
