ליל הסדר של שנת 2020 ייזכר בעיקר כיוון שנאלצנו לחגוג אותו עם המשפחה הגרעינית בלבד בצל נגיף הקורונה. 50 ימים אחר כך, חג השבועות הוא ההזדמנות הראשונה שיש לנו מאז התפרץ הנגיף לבקר את בני המשפחה המורחבת, וכמובן את סבא וסבתא.
בתורה חג השבועות מכונה גם חג הביכורים על שם הפירות הראשונים שהיו מובאים לכוהנים במתנה. השנה, חג השבועות הוא גם חג הביקורים, החג הראשון אחרי ההסגר שאותו הנכדים יוכלו לחגוג אצל סבא וסבתא.
בפרויקט מיוחד לרגל החג פגשנו סבים וסבתות שכל באר־שבעי מכיר לשיחה עם הנכדים שלהם, ושאלנו אותם על הקשר ביניהם, על משבר הקורונה והפרידה הכפויה שהוא הביא איתו, ומובן שלא שכחנו לברר עם הנכדים מה הדבר שהם התגעגעו אליו במיוחד בבית שהכי כיף להתפנק בו.
מתנות קטנות
הסבא: ויקו חדד (60), מנכ"ל מרכז הספורט אוניברסיטת בן־גוריון
"ימי הקורונה עברו עליי בעבודה במרכז הספורט, אומנם לא עבודה שוטפת, אבל ניצלנו את הפגרה הכפויה לטובת שיפוצים ומתיחת פנים למרכז", מספר חדד. "ברמה המשפחתית דאגנו כמובן לילדים ולנכדים שלנו אבל השתדלנו גם לא להפריז בדאגות ולשדר רוגע וביטחון כדי לשמור על אנרגיות חיוביות".
בכל התקופה הקפידו ויקו ושוש חדד שלא להיפגש פנים מול פנים עם הנכדים. את הזמן הפנוי ניצל סבא ויקו כדי להפתיע את הנכדים בדרכים יצירתיות. "מדי פעם נסענו לבקר את הנכדים. השארתי להם הפתעות ומתנות מחוץ לדלת, ורק אחרי שהלכנו, הם יצאו לקחת אותן. את השיחות המשפחתיות עשינו בעיקר דרך המרפסת וגדר הגינה, ומדי פעם גם באמצעי המדיה השונים".
ואם במדיה עסקינן, את ליל הסדר העבירו סבא וסבתא חדד בשיחת זום משותפת. "כל משפחה גרעינית חגגה בנפרד, ואת הסדר עשינו במשותף בשיחה בין כולם. ראינו שהרעיון איכשהו מצליח לפצות על הקושי בלא להיפגש, ולכן המשכנו עם זה גם בארוחות שבת. זה כמובן לא תחליף, אבל זה איכשהו הצליח להעלות לנו חיוך".
עם ההקלות הקרבות והאפשרות לחגוג יחדיו את חג השבועות, מספר חדד על התוכניות המשפחתיות. "חן, בתי הבכורה, תארח את כולנו לארוחת החג. לשמחתנו, זו הזדמנות גם לחגוג את ימי ההולדת של ליהיא ומיכאלה, הנכדות שלנו, שחוגגות בחג השבועות. אין לי ספק שהאווירה תהיה חגיגית יותר מבכל שנה", אומר חדד. "אני חושב שמשבר הקורונה גרם לנו לחיזוק הערבות הדדית כעם וכתושבים ולעזור זה לזה. מעבר לסיוע למבוגרים ומשפחות שנזקקו לתרומות שמרנו על ההנחיות כדי שהיום נוכל לחגוג ביחד. חג שמח".
7 צפייה בגלריה
"השתדלנו לא להפריז בדאגות ולשדר רוגע וביטחון". ויקו חדד ונכדיו נווה, ליהיא ובארי
(צילום: הרצל יוסף)
הנכדה: ליהיא גלעד (עשר)
"במהלך התקופה היינו ביחד כל המשפחה הגרעינית והיה כיף מאוד", מספרת ליהיא המתגוררת ביישוב גבעות בר. "אני מאוד אוהבת את המאכלים של סבתא ואת האווירה השמחה וזה היה חסר לי מאוד בכל התקופה הזו. סבא היה מגיע מדי פעם כדי לבקר והיה מצחיק אותנו, אבל לא התקרבנו אליהם כדי לא לסכן אותם".
למרות הריחוק מחבריה לספסל הלימודים, הנכדה הבכורה של משפחת חדד מתגעגעת יותר לחברים ופחות לשיעורים. "הייתי שמחה להמשיך את החופשה עוד קצת ולהיות בבית עם המשפחה, אבל אם יש משהו טוב זה שחזרנו גם לחוגים של ההתעמלות האקרובטית והקרמיקה. חיכיתי לזה בציפייה גדולה".
גיבוש משפחתי
הסבא: אפרים דוידי (61), שחקן עבר בהפועל באר־שבע ועובד באצטדיון טוטו־טרנר
"אני חושב שהדבר הכי טוב שקרה בתקופת הקורונה הוא דווקא השהייה בבית לצד אשתי יהודית", מספר בלם העבר האגדי של הפועל באר־שבע. "היינו בחל"ת מהעבודה באצטדיון והיתה לנו אפשרות ליהנות מהזמן ביחד, לשוחח על כל מיני דברים שבשגרה אנחנו קצת מפספסים".
כמו בכל הארץ כמעט, גם במשפחת דוידי לא נרשמו בתקופת ההסגר ביקורים אסורים של ילדים ונכדים. "התקופה הזו היתה ריקנית ועצובה, גם עבורנו וגם עבורם", אומר דוידי.
אחד האירועים המשמחים בתקופה זו היו חגיגות יום ההולדת של הנכד זיו. "זיו, הנכד הגדול שלנו, חגג יום הולדת בתקופת הנגיף, וחשבנו איך להפתיע אותו ופשוט הלכנו עם בידורית גדולה ושרנו לו מתחת לבית. מעבר לשמח ולצחוקים, זה היה גם מאוד מרגש עבור כולנו", אומר דוידי.
"אני חושב שבסופו של דבר המסר מכל תקופת ההסגר הזו הוא שאנחנו צריכים להסתכל על כל דבר בחיים בפרופורציות הנכונות, להעריך את הדברים הגדולים, אבל כמובן שגם את הקטנים. אירוע בנלי כזה של לשיר במיקרופון היה עבורנו חוויה שלא נשכח לעולם, ואני בטוח שאצל כל אדם ואדם היו רגעים דומים פחות או יותר".
בחג השבועות ינצלו בני משפחת דוידי את הזמן כדי לחגוג ביחד. "נלך כולנו לבת שלי ונחגוג אצלה את החג. בכל פעם זו הזדמנות להיפגש, לדבר ולגבש את המשפחה. השנה, הגיבוש המשפחתי מקבל ערך מוסף יותר מזה בעקבות כל התקופה האחרונה".
7 צפייה בגלריה
"התקופה הזו הייתה ריקנית ועצובה, גם עבורנו וגם עבורם". אפרים דוידי ונכדו זיו כהן
(צילום: הרצל יוסף)
הנכד: זיו כהן (חמש)
"התגעגעתי מאוד לסבא אפרים־מגפיים ולסבתא יהודית. חיכיתי כבר לראות אותם הרבה זמן ואני הכי שמח שאני שוב יכול לבוא לישון אצלם כמו בכל יום שישי", אומר זיו. "נהנתי בבית עם אבא ואמא ולשחק עם גפן, אחי הקטן, אבל מצד שני. גם התגעגעתי מאוד לחברים שלי בגן ולגננות שלי. אני מחכה כבר לערב חג השבועות כדי לפגוש את בני הדודים שלי ולשחק עם כולם".
פיצוי על התקופה
הסבא: יוסי דלויה (67) נשיא לשכת המסחר והתעשייה בבאר־שבע והנגב, חבר מועצת עיריית באר־שבע וממלא מקום וסגן יו"ר ארגון הקבלנים בבאר־שבע ובנגב
"מתוקף תפקידיי השונים עבדתי בימי הקורונה באופן מלא. ענף הבנייה הוכר חיוני והכרחי בהמשך ויש לנו מחויבויות למסור את הפרויקטים שלנו בזמן", מספר דלויה. "למעט העבודה, כל שגרת החיים שלנו השתנתה לגמרי. האווירה בשבתות ובחג הפסח היתה על גבול הבלתי נתפסת. אנחנו רגילים לארח בכל שבת את הילדים והנכדים, וכמובן שליל הסדר הוא סיבה למסיבה אצלנו בבית, לכן התחושות היו קשות מאוד להיות בלי בני המשפחה סביבנו".
בתקופת ההסגר הקפידו בני משפחת דלויה שלא להיפגש עם הנכדים פנים מול פנים, וכמו רבים מתושבי המדינה, שמרו על קשר בעזרת הרשתות החברתיות, האמצעים הטכנולוגיים וגם ביקורים כשחלון הבית מפריד ביניהם. "חשיבות השמירה על המרחק ברורה ומובנת לכולנו", הוא אומר. "ברור שהמצב לא נעים, אבל כאשר ניתנו ההנחיות שהן בפירוש מצילות חיים קיימנו אותן ככתבן וכלשונן, וכל הזמן דיברנו על כך שלמרות הקושי והגעגוע אנחנו צריכים להישמר ולהשתדל לראות את הטוב בכל המצב הזה".
לקראת חג השבועות מתכננים בני המשפחה חגיגות פיצוי על חג הפסח שאותו נאלצו לחגוג בנפרד. "אני חושב שהמסר החשוב ביותר בכל התקופה הזו הוא שלא טוב היות האדם לבדו", אומר דלויה בכנות ומוסיף, "תחושת הבדידות מרוקנת אותך ותופסת אותך בעיקר ברגעים השמחים. אנחנו צריכים לזכור ולשמור תמיד על המשפחה שלנו. חג השבועות הוא ההזדמנות שלנו להתאחד כולם סביב שולחן החג - לצחוק, לשמוח, ובעיקר להעריך את הזמן שיש לנו ביחד".
7 צפייה בגלריה
"המסר החשוב בכל התקופה הוא שלא טוב היות האדם לבדו". יוסי דלויה ונכדיו שירה, נועה, ירין ועדי
(צילום: הרצל יוסף)
הנכדות: עדי עזרא (11), שירה דלויה (11) ונועה עזרא (7.5)
"אנחנו רגילים להגיע לבקר את סבא וסבתא כל הזמן", מספרות הנכדות הגדולות לבית משפחה דלויה. "היה לנו קשה מאוד ועצוב, כי מעבר לשגרת היום יום שלנו שהשתבשה גם לבקר את סבא וסבתא אי אפשר".
הבנות מרבות לדבר ביניהן על החזרה ללימודים ולחברים, אבל ניכר שהדבר שמרגש אותן במיוחד הוא המפגש הצפוי עם שאר בני הדודים. "אחרי שכבר ראינו את החברים בבית הספר עכשיו אנחנו כבר מחכות לפגוש את כולם בחג השבועות, לאכול מהאוכל הטעים של סבתא וכמובן לשפוך קצת מים ולהשתולל עם כולם", הן אומרות בחיוך. "הכי חשוב שעכשיו אפשר לבוא ולבקר את סבא וסבתא ולהיות איתם שוב. כיף לנו מאוד לבוא לכאן".
משלימים פערים
הסבתא: ד"ר רותי פרנקל (69), מרצה במכללת קיי ובאוניברסיטת בן־גוריון, ראש מסלול בהכשרת מורים באוניברסיטת בן־גוריון קמפוס אילת וחברת מועצת עיריית באר־שבע
"לשמחתי, תקופת הקורונה עברה בשלווה עם הרבה עשייה", היא מספרת. "העברתי קורסים מקוונים, היו לי ישיבות בזום וכמובן שגם מפגשים משפחתיים במרחק או בזום היו על הפרק. סך הכל תקופה מעניינת ומאתגרת".
משפחת פרנקל היא משפחה ברוכת ילדים, וככזאת תקופת הקורונה היתה מוזרה אף יותר עבור ד"ר פרנקל. "בכל שבת באות כמה משפחות לכל השבת להתארח. יש לי קרוב ל־40 נכדים, תודה לאל, ופתאום נוצרה ריקנות, גם פיזית וגם נפשית. אני חושבת שכמו רבים אחרים, הקושי העיקרי היה בעיקר בליל הסדר, אבל למדנו להודות על מה שיש", היא אומרת ומוסיפה, "המשפחה היא העבר, ההווה והעתיד. ללא התמיכה שלהם, העידוד והחיזוקים מרחוק הייתי מתקשה מאוד לעבור את התקופה הזו".
את חג השבועות הקרב ובא גם ד"ר פרנקל מתכננת לבלות בחיק המשפחה. הפעם, לזמן ארוך במיוחד. "את החג נבלה יחד עם אחת מבנותיי ומשפחותיהן. כמובן שנדאג למאכלים טעימים, למנהגי החג ולגיבוש המשפחתי. מכיוון שהחג מתחיל מחמישי ונכנס לתוך השבת, יהיה לנו זמן להשלמת פערים ולפיצוי על התקופה האחרונה".
הנכדה: עדי מירסקי (12)
"תקופת הקורונה היתה עבורי קשה. ממש התגעגעתי לבקר את סבתא, אבל עדיין השתדלנו לעשות הרבה שיחות זום", מספרת עדי. "הידיעה שאי אפשר לבוא ולבקר היתה לא נעימה, אבל הבנתי שבשביל שנוכל לחגוג בהמשך ביחד נאלץ לסבול בחגים ובסופי השבוע".
וגם עדי, כמו תלמידים רבים, התגעגעה לשגרה. "מאוד שמחתי לחזור לבית הספר, אבל לא ללימודים. אני מעדיפה ללמוד מהבית ובשאר הזמן להיות בחופש. התגעגעתי לפגוש את החברות שלי בעיקר. קשה לי להשוות למי התגעגעתי יותר, אבל יש לי בלב מקום גם למשפחה וגם לחברים".
סוף סוף אפשר לחבק
הסבתא: גליה רוד (64), מנהלת סיעוד של מחלקה פנימית ו' בבית החולים 'סורוקה' בבאר־שבע
"עם התפרצות נגיף הקורונה הוחלט לפתוח מחלקה ייעודית לחולי הנגיף. הועברתי לאותה מחלקה, שגם עוברנו היתה חדשה ומסוכנת, כדי לנהל אותה", מספרת רוד, שבימים שבשגרה מנהלת את המערך הסיעודי בפנימית ו' בבית החולים 'סורוקה'. "בגלל אופי המחלקה נאלצנו לשהות בריחוק מהילדים והנכדים", היא מציינת, "בחגים ובשבתות אנחנו נהגים לארח את כולם בביתנו שבלהבים והתקופה הזו לוותה בהמון רגעים של תחושת בדידות וגעגוע לבני המשפחה".
על הריחוק התגברו בני המשפחה בעזרת הרשתות החברתיות, והיישומון זום ופייסבוק עבדו שעות נוספות, אבל לדברי רוד, עדיין הורגש קושי, בעיקר בגלל המרחק הפיזי. "בחיבוק יש משהו שהוא מעבר לקרבה פיזית, בטח בחיבוק בין סבתא לנכדים שלה, ואני כבר מחכה לחבק את נכדיי", היא אומרת.
"אני חושבת שהתובנה העיקרית שיצאנו איתה מהמשבר הזה היא שלמרות הקושי והריחוק שעברנו, עכשיו אנחנו אפילו יותר מעריכים את החום והאהבה שאנחנו מעניקים אחד לשני. ההזדמנות שיש לנו בחג השבועות לארח את הילדים והנכדים היא נפלאה ואני מברכת על כך", היא אומרת ומוסיפה, "כשאתה רואה מהשורה הראשונה את נזקי הקורונה, יש אפילו ערך מוסף לחגוג עם בני המשפחה שלך".
7 צפייה בגלריה
"התקופה הזו לוותה בהמון רגעים של בדידות וגעגוע". גליה רוד ונכדתה עמית מולכו
(צילום: הרצל יוסף)
הנכדה: עמית מולכו (11)
"אני יודעת איפה סבתא עובדת וממש דאגתי לה", מספרת עמית בעת ביקור אצל סבתה. "היה לי קשה מאוד בלעדיה בגלל שאנחנו מאוד קשורות אחת לשנייה".
בתקופת ההסגר עמית נשארה כמובן בבית. "מה שהיה חסר לי זה להיפגש עם החברים והחברות שלי מבית הספר. ללימודים פחות התגעגעתי. אומנם למדנו דרך הזום, אבל כמובן שזה שונה מאוד. עכשיו אני מחכה לחג השבועות לפגוש את כל המשפחה המורחבת. הכי כיף בבית של סבתא".
העיקר להיות ביחד
הסבא: בני ביטון (60), ראש עיריית דימונה
"גם כאזרח וגם כראש עירייה אני רואה בנגיף הקורונה כמלחמה מול אויב", אומר בנחרצות ביטון. "אומנם לא ידענו מהם יכולותיו להכות בנו, אבל אני מעריך שלעת הנוכחית האויב שקוף שהקשה עלינו - מוגר עד למקסימום".
ביטון, כזכור, היה מראשי העיריות יחידים שחוו את הבידוד על בשרם. "שהיתי 17 יום לבד, אבל בשום פנים זה לא מאפשר לך להוריד את הרגל מהגז. אם ביום רגיל אני עסוק בענייני העיר כ־18 שעות בממוצע, בימי הקורונה השלמנו ימים שלמים סביב העבודה", משתף ביטון בזיכרונות מימי הבידוד. "העיר והעירייה תפקדו על הצד הטוב ביותר, העובדים הפגינו מסירות ואמפתיה לתושבים ובעיקר לקשיי החולים והמבוגרים. על כל העבודה המסורה יש להוסיף גם חלוקה של אלפי מנות מזון לנזקקים וקשישים, אותו הדבר לגבי תרופות".
גם בביתו הפרטי של ביטון הורגשה השפעת הנגיף. "קשה מאוד לתאר את האווירה בבית. אחרי שאתה מתרגל לארבעה נכדים, וכמובן לילדים ולילדות, זה לא דבר של מה בכך לנתק אותנו אחד מהשני", הוא אומר, "החום, האהבה, החיבוקים, הדאגה, האיכפתיות והביחד הם הדברים שהכי מאפיינים גם אותי, וכמובן שאת רעייתי אורית שפתאום נאלצה לעשות את החגים והשבתות רק עם בעלה בעוד הילדים נמצאים כל אחד בביתו עם משפחתו הגרעינית בלבד".
7 צפייה בגלריה
"יש לנו הרבה על מה לדבר". בני ביטון עם נכדיו איתי, גאיה, אורי ואריאל
(צילום: הרצל יוסף)
אף שנהגו לשוחח רבות באמצעים הטכנולוגיים העומדים לרשותם, מרגיש ביטון שהפיצוי האמיתי על כל התקופה הזאת יהיה בחג השבועות. "מאחר שבפסח, במימונה וביום העצמאות לא יכולנו להיפגש ולחגוג יחד, אז בחג השבועות אנחנו נפצה את עצמנו כמה שאפשר", הוא אומר בשמחה. "כמובן שלא יהיו חגיגות, אבל נהיה הרבה ביחד, נדבר ונצחק. יש לנו הרבה על מה לדבר. אנחנו אומנם לא מרבים לעסוק בפוליטיקה בתוך המשפחה, אבל אין לי ספק שאני אשמח לשמוע מה בני משפחתי חושבים על ממשלת האחדות הלאומית שכל כך ייחלנו לה".
ואם באיחולים וייחולים עסקינן, ראש העירייה מבקש להדגיש נקודה חשובה. "עם ישראל היקר, הסולידריות, האהבה וההערכה שהופגנה בימי הקורונה רק מראה כמה הלב של העם הזה ענקי. אני קורא מכאן לכולם להמשיך לעזור, לתרום, לסייע לכל אדם שזקוק לזה. גם אם לא מדובר בסיוע כספי או גשמי - אפילו מילה טובה יכולה לעשות לאדם אחר את היום".
הנכדים: אריאל ביטון ואיתי דהן (חמש)
"היה לנו מאוד קשה בלי לראות את סבא וסבתא", מספרים שני נכדיו הגדולים של ביטון, אריאל ואיתי. "באנו לבקר אותם רק דרך החלון ומאוד דאגנו לסבא בזמן שהוא היה בבידוד. אנחנו גם רגילים להיות איתם בסופי השבוע ופתאום זה חסר לנו מאוד. דיברנו איתם דרך הזום והשתדלנו לספר להם מה עובר עלינו וכמה אנחנו מתגעגעים אליהם. התגעגענו גם לחברים שלנו בגן, אבל עכשיו אנחנו כבר מצפים לחג השבועות, לפגוש ולשחק עם כל בני המשפחה".
