שנתיים שזה בא והולך. בגלים. ולא, אני לא מדבר על מערכות הבחירות של ישראל, אלא על ההסלמות אצלנו בעוטף. ושוב, במקום לחיות את חיינו באופן רגיל ונורמלי, ליהנות מהנופים הירוקים והמרהיבים כאן אחרי הגשמים הרבים שירדו, ממרבדי הכלניות האדומים והאין־סופיים ומכל מה שמציע אחד מחבלי הארץ הכי היפים של מדינת ישראל, אנחנו צריכים לחשוב היכן ללכת לישון בלילה - בחדר השינה או בממ"ד.
אז עוד חוזר הניגון, רק עולה אוקטבה. אם לפני כשנה היו אלה בלוני תבערה, עכשיו השתכללו ארגוני הטרור והם מעיפים לעברנו זרי בלונים הנושאים מטעני חבלה. וזה כבר לא מצחיק, אלא מסוכן ממש. אני לא מאחל לאף הורה לעשות את השיחות שאנחנו עושים עם אלה הקטנה שלנו, בת החמש. זה בלתי נתפס שאני כאבא צריך להסביר לילדה שלי שאם היא רואה בלון, במקום לשחק בו היא צריכה להתרחק ממנו מהר ולקרוא מייד למבוגר. זו מציאות בלתי נתפסת, מציאות הזויה.
וכל זה בלי להזכיר את הדי הפיצוצים הנשמעים כאן מדי יום ביומו ומדי לילה בלילו. ביום אלו מטעני החבלה מהבלונים המתפוצצים באוויר או על הקרקע, ובלילה - שיגורי הרקטות והיירוטים מצד אחד, ותקיפות צה"ל מן העבר האחר.
ועכשיו כולנו כבר מבינים בדיוק מה הולך לקרות. הם ימשיכו בשלהם, אנחנו נמשיך בשלנו, האיומים משני הצדדים יתגברו, וכך גם הצעדים - הם יתחילו לשגר יותר ויותר רחוק, אנחנו נסגור מרחבי דיג ומעברים, ובסופו של דבר תהיה ההתנגשות בלתי נמנעת. וכבר מרגע שהיא תתחיל, כולם ידברו על סיומה ועל הפסקת האש הקרובה. אך אף אחד לא ידבר איתנו או אלינו באמת, ואת כל העדכונים שוב נקבל מדוברי חמאס והג'יהאד האסלאמי.
ה"מנהיגים" בישראל ימשיכו להתגושש ולשחק במשחק הכיסאות וכמובן לעסוק בכתבי אישום כאלה ואחרים. הם יהיו שקועים במערכת הבחירות השלישית או אפילו ברביעית; בהחלת ריבונות בשטחים ובאזורים שכבשנו ואינם נמצאים בקונצנזוס, לא הישראלי וּודאי לא העולמי. מי ידאג לנו לריבונות ישראלית אמיתית על שטחי עוטף ישראל (המכונים בטעות עוטף עזה)? מי יעצור רגע ויחשוב על התושבים החיים כאן מתוך ציונות אמיתית, מאהבה גדולה למדינה ומהרצון ליישב אותה, לבנות אותה, לגדל בה גידולים חקלאיים, ולחנך בה את ילדינו לאהבה ולסובלנות?
ומה יהיה איתנו, אתם ודאי שואלים את עצמכם. אנחנו נמשיך בשלנו, אנחנו נמשיך לחיות כאן, לעבד את האדמה, לחנך את ילדינו, לחיות ולבלות כאן. למרות התקופות המאתגרות יותר וחרף ההתעלמות מצד הממשלה, אנחנו כאן כדי להישאר.
נמשיך לקוות לטוב, לפנטז על שלום, על חומוס בעזה ועל טבילה במימי החופים העזתיים. ועד שזה יקרה, אם בכלל, נסתפק בשינוי המדיניות של הממשלה שלנו, במעשים שלה במקום בדיבורים ובאיומים, ובתקווה שמישהו ישכיל להביא לאזור שלנו את השקט שמגיע לנו ולילדינו. רק שהפעם זה יהיה ליותר משבועיים או חודשיים, הלוואי שלשנים ארוכות ואף לעד.
פורסם לראשונה: 03:01, 09.02.20
