יש ילדים שנלחמים על תשומת לב. הם חייבים שכל הזמן מישהו יראה אותם, ישחק איתם, יהיה איתם. בכל פעם שתשומת הלב של ההורים זזה מהם, הם נזעקים. יש ילדים שפשוט חייבים לנצח. את האחים, החברים, את ההורים. ואם הם לא מנצחים, הם יוצאים למלחמות חורמה ולמאבקי כוח. ויש ילדים שפשוט חייבים את כל משאבי הבית. הם רוצים עוד ועוד - עוד צעצועים, עוד יחס, עוד כסף, עוד בילויים - ולעולם אינם מרוצים.
ההתנהגויות האלה מרגיזות, מרתיחות אפילו. אבל לפי התאוריה האדלריאנית, המטרה של הילדים אינה להרגיז: המטרה שלהם היא להרגיש שייכים.
שייכות, טען אדלר, היא הצורך הפסיכולוגי הבסיסי ביותר שלנו, כמו חמצן לנשימה. אנחנו, בני האדם, חיות חברתיות. אנחנו צריכים להרגיש חלק מקהילה, וכל מי שגדל בקיבוץ מבין את הרצון להרגיש שייך, את התחושה הקשה של חוסר שייכות.
כשילד, מסיבה כלשהי, אינו חי שייך, הוא יעשה הכול כדי להרגיש שייכות, כולל הפרעות, בכי, משיכת תשומת לב, מאבקים, היעלמויות, הימנעויות, התיילדוּת. גם אם במאבק לשייכות הוא פוגע בעצמו, השייכות היא מעל הכול. חמצן פסיכולוגי, כבר אמרנו?
דרמה קווין
לנו, ההורים, ברור מאליו שהילדים אמורים להרגיש שייכות. הרי אנחנו אוהבים אותם כל כך, מוכנים לעשות בשבילם הכול, אז איך זה יכול להיות שהם לא מרגישים שייכים? למה נדמה להם שהם צריכים להיאבק על זה?
התשובה היא שילדים מסתכלים על מה שקורה בבית, ומסיקים מכך מסקנות ייחודיות. למשל, ילד שהתרגל לקבל תשומת לב בכמויות, עלול להסיק ששייכות פירושה תשומת לב. שמים אליי לב? משמע אני שייך. אבל כשנולדת לו אחות, וגם היא מקבלת פתאום תשומת לב, הוא עלול לחוש לא שייך ולתבוע תשומת לב בלתי פוסקת.
או ילד שיש לו הורים דומיננטיים, שחשוב להם להיות אלה שמחליטים, יכול להסיק שדומיננטיות וקבלת החלטות הן מה שמייצר שייכות. לכן, כדי להרגיש שייך, הוא ינסה לנצח את הוריו שוב ושוב.
או למשל ילד שתמיד קיבל כל חפץ וצעצוע שרצה. הוא עלול להסיק שקבלה חומרית היא המדד לשייכות. בכל פעם שהוא לא מקבל את מה שהוא רוצה, הוא מרגיש לא שייך. והצרה היא שלא רק איתנו הילד יתנהג כך, אלא גם בגן, בכיתה, בצבא, בחיים. הדרמה קווין יתעקש למשוך אליו את כל תשומת הלב, או יילחם ללא הרף עם כולם, או ידרוש את כל המשאבים אליו. ואם אנחנו, ההורים, עוד מסוגלים לנשום עמוק ולהתגבר, האחרים אולי יהיו סלחניים פחות.
ולכן העבודה שלנו, ההורים, היא ללמד את הילדים להרגיש שייכות בדרכים חיוביות יותר. ובמילים אחרות, ללמד אותם לחוש שייכות על ידי נתינה, ולא רק על ידי קבלה. איך עושים את זה? הבסיס הוא לאפשר לילד לתרום בבית. תרומה מעודדת שייכות! דוגמאות:
א. לתת לילד לבחור תפקיד קבוע של עזרה בבית (פינוי מהמדיח; מיון הכביסה לפי צבעים; הוצאת הכלב) - לפי הגיל והיכולת.
ב. לעודד עזרה הדדית בין האחים - לא רק בין הגדול לקטן, אלא גם להפך.
ג. לבקש מהילדים עזרה סתם כי בא לכם. למשל, לבקש מהם להכין לכם כוס תה כשאתם עייפים.
ד. להתייעץ עם הילדים, לבקש מהם לחשוב איתכם, לתכנן איתכם. גם נתינת עצה היא דרך להרגיש תורם.
ילדים שהוריהם מזמינים אותם לתרום בבית, ואז מתפעלים מהעזרה ומהתרומה שלהם, ילמדו להרגיש בעלי ערך ושייכים על ידי נתינה, ולא רק על ידי קבלה.
הכותבת מור אסאל, בת כברי, מומחית הורות ומשפחה - מוסמכת מכון אדלר ומחברת משותפת של "מלידה עד גיל שנה - המדריך הישראלי השלם לטיפול בתינוק" וכן "מה עושים עכשיו - המדריך המעשי להורות עכשווית".
