זוכרים את נאום "ארבעת השבטים" (חילונים, דתיים, חרדים וערבים) של נשיאנו ריבלין מ־2015? לחלק מאיתנו הייתה תקווה שהפער ביניהם יקטן מתישהו. זה היה תלוי, כך קיווינו, בכך שמנהיגי השבטים הללו יפעלו בכיוון הנכון ויורידו את גובה הלהבות. אבל אז באו שלוש מערכות בחירות, כשכל צד מחמם ומתסיס את ה"בייס" שלו, נאחז בצדקתו, והתקווה הזו התמוססה.
1 צפייה בגלריה
לכל "שבט" יש מערכת אמונות, דעות וערכים שונה משל השבטים האחרים. התקווה שהפער ביניהם יקטן התמוססה |(למצולמים אין קשר לנאמר בכתבה)
( צילום ארכיון: מרק ניימן, לע"מ )
אני מבקש להביא כאן תזה (גילוי נאות - לא לגמרי מקורית משלי) המנסה להסביר מדוע זה לא קורה, ואז נגיע גם לחצרנו הקיבוצית. לכל "שבט" כזה יש מערכת אמונות, דעות וערכים שונה משל השבטים האחרים. החילוני הליברלי מאמין בעולם פתוח, בשוויון זכויות בסיסי לכולם ובאדם כמקור הסמכות; הדתי־לאומי - בקיום מצוות ההלכה, בהתאמה חלקית למודרנה ומתוך זיקה לאומית, אפילו לאומנית, לארץ ישראל; החרדי שומע ראשית בקול רבניו, שהם המוסמכים להכתיב הכול - מדיני גיור ועד הצבעת נציגיו בכנסת; הערבי סובל מתחושת מיעוט וקיפוח ואוחז בנרטיב לאומי שונה מאוד מזה היהודי.
אך מה קורה כאשר המאמין עצמו, או הסובבים אותו, נופלים קורבן או סובלים בגלל אותה אמונה עצמה? דוגמאות יש למכביר: השיעי האדוק המכה במגלב את גבו עד זוב דם בתהלוכת ה"עשורה"; המוסלמי הגווע מצמא כאשר צום הרמדאן נופל בקיץ, בארבעים מעלות בצל; הקתולי שאסור לו להתגרש גם אם חיי הזוגיות הם בלתי נסבלים, או האח במנזר השתקנים שאסור לו להחליף חוויות עם עמיתיו; הנער היהודי שאמונתו אוסרת עליו "לשפוך זרעו לשווא" והוא נאבק עם יצרו בכל יום; או החסיד העטוף מעיל וכובע אירופיים בחמסין הישראלי.
והינה, הפלא ופלא, כל הסבל הזה במרבית המקרים רק מחזק את האמונה. מדוע? מפני שאם האמונה שלי - שבעטיה סבלתי - היא מוטעית, אז הייתי אידיוט וסבלתי לשווא. המנגנון הפסיכולוגי שלנו מעדיף שנמשיך להחזיק באמונה, למרות הספק, מאשר להודות שאנו אידיוטים.
ומה אם הקורבן של אמונתי אינו אני אלא אנשים אחרים? היהודים שרצחה האינקוויזיציה, קורבנות הטרור המוסלמי על זרמיו השונים - אל־קאעידה, דאעש, בוקו־חראם? ליהדות, יש להודות, היו פחות קורבנות, כנראה מפני שהיינו חלשים מדי משך רוב ההיסטוריה. מאז שאנו חזקים יש יותר - מפעולות תג מחיר ועד ילדי פליטים מגורשים. אך הינה שוב פלא - גם הידיעה שאחרים הם קורבנות אמונתי אינה פוגעת בה לרוב. מדוע? מפני שאם האמונה שלי מוטעית, הרי שאני, אנחנו, סתם זדים ורשעים. ושוב, בדילמה בין החוזק האמוני לבין אות הקין של היותי רשע, נעדיף את הראשון.
כל האמור לעיל אינו אמור רק באמונה דתית. גם לאידיאולוגיה הקומוניסטית, הפשיסטית, הלאומנית, הקפיטליסטית או הליברלית, ואפילו הקיבוצית, היו קורבנות, ומשני הסוגים - העצמי והציבורי. מיותר למנות את קורבנות ארבע הראשונות, ותתפלאו - גם לרעיון הליברלי היו כאלה: מי שנשאר מאחור במרוץ הגלובליזציה, מי שהתאכזב מהבטחות, מי שחשש מאובדן זהות. כל אלה מחזירים כעת את המטוטלת הפוליטית ימינה, ובמדינות רבות.
האם כל מי שהאמין באחת מן האידיאולוגיות האלו הוא אידיוט או רשע (או שניהם)? מובן שלא. מה שאני מנסה לומר הוא שהחשש מלהיראות טיפש (אם אני הקורבן) או מרושע (אם אחרים הם קורבנותיי), במקרים רבים מעצים את האמונה במקום להחלישה. ומה עם כל אלה שלמרות זאת נטשו - את הכנסייה, את המסגד או את בית הכנסת; את הקומוניזם, את הפשיזם או את הקפיטליזם הקשוח? הם רבים כמובן. זוכרים? "מי שבגיל עשרים אינו קומוניסט, אין לו לב; מי שבגיל ארבעים עדיין קומוניסט - אין לו שכל". אך עליהם נדבר בהזדמנות אחרת.
והקיבוץ, מה עליו? גם בו רבים שנשארו, למרות הספקות, ורבים המתקשים להיפרד משאיפות ומדעות שעבר זמנן, שאם לא כן - האם היו מאמציהם לריק? הצעיר שיצא ללמוד חקלאות במקום פילוסופיה כי זה מה שהמשק צריך; האֵם שהחזירה ילד בוכה לגן בלילה כי כך החליטה ועדת חינוך; החבר ששבר את הגב בגיוס לעישוב כי עבודה שכירה נחשבת ניצול והיא אסורה; הנער שלא הורשה להחזיק מטרִיה פרטית, שלא לדבר על כדורגל, כי לא לכולם יש (זה אני). כולנו קצת אידיוטים או רשעים? אולי. ואולי כל דבר נכון לזמנו, שזה נכון תמיד אבל טריוויאלי.
לכן, כשמישהו קורא לי "אידיוט" או "רשע" (לא לעיתים תכופות, אבל אתם יודעים, קורה), ראשית אני בודק אם יש איזה קורבן בסביבה, ואם אין - אני מייד נרגע. לפחות אף אחד לא נפגע, חוץ מהאגו שלי.
