בעוד כעשרה ימים, אם לא יתחולל מפנה דרמטי, יעברו אזור נהריים ומובלעת צופר שבערבה לידי הירדנים. אומנם העיתוי הזה - סמוך לתאריך שבו מציינים את הירצחו של ראש הממשלה יצחק רבין, ממחוללי הסכם השלום עם ירדן - היה ידוע מראש, אבל נדמה שמקבלי ההחלטות בישראל לא נקטו די מהלכים שישנו את רוע הגזֵרה. לכך מצטרפים לחצים פוליטיים פנימיים אצל השכנה ממזרח, שדרבנו את המלך עבדאללה לנצל סעיף בהסכם השלום שבתום 25 שנה תוכל ירדן להכריז על נהריים ועל צופר ריבונות מלאה.
ואם להוסיף קיסם למדורה, גם הכרזתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו על סיפוח הבקעה לא ממש ערבה לאוזני הירדנים, הנחושים להשיב לעצמם את השטחים שהיו בחזקת "משטר מיוחד" (ולא היו חכורים, כפי שמקובל לחשוב).
לא רק חקלאי אשדות יעקב ייאלצו לוותר על מאות דונמים של שטחי חקלאות מניבים, אלא גם ישראלים רבים שנהגו לפקוד את האזור ובו תחנת הכוח המיתולוגית שבה ייצר חשמל בתחילת המאה שעברה פנחס רוטנברג. בצל החשש מפרידה סופית מהאזור, מגיעים בשבועות האחרונים המוני ישראלים וגודשים את האזור יפה הנוף. גבעת הפרחים - אתר הזיכרון המנציח את שבע הבנות הישראליות שנרצחו בשנת 1997 בידי חייל ירדני סמוך לגבול עם ירדן - תמשיך להיות בבעלות ישראלית, וכך גם דרך הסכרים.
אם להקיש ממה שקרה בשבת שעברה, שבועיים לפני יציאת ישראל מהשטח, הרי שכוונתם של הירדנים נראית רצינית לגמרי. בשעה שבע בבוקר הגיעה קבוצה של מטיילים לנהריים מתוך כוונה להיכנס לשטח, אבל נאסר עליהם לעבור בתואנה מוזרה שציידים מסתובבים שם. דבר דומה קרה לקבוצה נוספת שביקשה לקבל אישור כניסה בשעה 12:00 בצהריים.
אורנה שמעוני - חברת אשדות יעקב מאוחד ומי שהקימה במו ידיה את אתר ההנצחה לזכר הבנות - טוענת שכל השנים, למרות הסכם השלום והסדר הריבונות על השטח, עשו הירדנים שרירים, וההנחיות לכך הגיעו מגורמים בכירים בממשלת ירדן.
"עם זאת", היא מציינת, "יחידות הקישור שלנו ושלהם הצליחו לשמור על הסטטוס־קוו ואפשרו כניסה של מטיילים לשטח. רק בשנה האחרונה ניתן היה להיכנס ולקבל הדרכה גם במבנה האדיר של מפעל החשמל של רוטנברג".
את מאמינה שהעניין מנוי וגמור ושלא יהיה שינוי בהחלטת ירדן?
"לצערי אני סקפטית מאוד, הואיל וההכרזה על סיפוח הבקעה ממש לא קידמה פשרה כזו שתאפשר בעלות משותפת. דעתי באשר לסיפוח ידועה, אבל צריך לדעת מה ומתי לעשות. היינו צריכים להוכיח לירדנים שאנחנו נותנים משהו לטובת הסדר שישאיר את המצב כמות שהוא, אבל לא נעשה כך. למשל, ניתן היה לקדם הקמת אזור תיירות ונופש משותף.
"יש טעות נפוצה שלפיה ירדן החכירה לנו את השטח לתקופה מוגבלת, ולא כך היא. היה לנו קושאן (מסמך מימי קום המדינה המעיד על בעלות על קרקע, ק"ע) של השטח כבר בתחילת המאה שעברה. ישנו נוסח טאבו שמצוי גם ברשות הירדנים. הבעלות הוגדרה ככזו שחוסה תחת משטר מיוחד. רק סעיף אחד בהסכם השלום, שאותו הם ניצלו לטובתם, הביא למה שעומד לקרות בקרוב".
עידן גרינבאום (אשדות יעקב איחוד), ראש המועצה האזורית עמק הירדן, ניסה בתקופה האחרונה לשנות את רוע הגזֵרה ואף שלח מכתב אישי למלך עבדאללה, כמו בא לאותת שהיכן שלא פועלת הממשלה ישמיעו השכנים את דעתם.
גרינבאום טען בעצרת שהתקיימה בנהריים במלאת 25 שנה להסכם השלום עם ירדן, כי האנשים בעמק מקיימים את דבריו של טרומפלדור, שאמר כי הגבול יעבור במקום שבו תחרוש המחרשה את התלם האחרון. "אנחנו מבהירים מכאן כי אין עבורנו קדושה לאדמה, אלא קדושה לאדם ולחיי אדם", ציין והמשיך. "אנחנו נוותר על אדמות אי השלום, וניפרד מהן בכאב גדול, כדי לשמור על השלום ועל השכנות הטובה".
יו"ר קק"ל דני עטר טען כי צריך היה להתקיים שיח רציף ובריא עם הירדנים, ותחת זאת התקיים שיח מדכא המחבל בשלום. עטר הוסיף כי סיוע לירדנים בסוגיית המים אולי היה מניא אותם מהודעת הריבונות. גם בני גנץ, יו"ר כחול־לבן, תמך בהמשך שיתוף הפעולה עם השכנה ממזרח.
אלי ארזי, רכז קרקעות ותכנון בקיבוץ אשדות יעקב מאוחד, הוא ההיסטוריון הבלתי מוכרז של נהריים ושל אי השלום, וזה שהשתתף בשיחות שקדמו להסכם השלום, שהתמקדו בנהריים ובתחנת הכוח שהוקמה בה. בידיו מפות מנדטוריות ועתיקות יותר המעידות כי השטח היה מצוי בידי הציונים ובידי ישראל לאורך השנים.
"פנחס רוטנברג, שכונה הזקן מנהריים, הקים ב־1927 את תחנת הכוח בנהריים, מפעל חשמל הידרואלקטרי. הוא קיבל זיכיון למשך 70 שנה לניצול מי הירדן והירמוך, שנתנו את שמם למקום. חבלי ארץ רבים קיבלו את הזרם ממפעל החשמל הזה, שאותו הקימו כ־600 איש. סמוך למפעל הוקם שיכון עובדים תחת השם תל אור. בראשית מלחמת העצמאות נכבש המקום על ידי הירדנים והתחנה חדלה מלפעול, אבל במסגרת הסכמי שביתת הנשק עם ירדן ב־1949 ניתן לישראל חלק משטחה של נהריים, להוציא את תחנת הכוח עצמה", מספר ארזי.
בהסכם השלום עם ירדן נקבע כי הגבול הבין־לאומי ייקבע בזיקה לגבול המנדטורי. חלק השטח בנהריים, שהיה מאז קום המדינה בשליטת ישראל, היה צריך כעת לעבור לירדן. מאחר שהשטח בזיקה ובקניין יהודי־ישראלי ברור, הוחלט כאמור על מתן "משטר מיוחד", שבמסגרתו תכיר ישראל בריבונות הירדנית עליו, והירדנים יכירו בקניין הישראלי. לכן ניתנה גישה חופשית לישראלים לאזור זה, ללא צורך בדרכונים או באשרות.
"לאחר שנחתם הסכם השלום עם ירדן בשנת 1994, שופץ המקום שנהרס עם השנים, והוקם בו פארק שנקרא אי השלום. ישראליים ותיירים יכלו לטייל במקום הזה כאזור חיץ בין שתי המדינות, בשיתוף פעולה ישראלי־ירדני", מסביר ארזי. "האזור גם עוּבד על ידי הקיבוצים באזור".
אתה חש תסכול לנוכח מה שעומד לקרות ואולי יכול היה להימנע?
"כמובן. המפעל בנהריים הוא ראשיתה של הציונות, והמלך עבדאללה הראשון - שהוא סבו של המלך הנוכחי - תמך במפעל הציוני הזה וסבר שהוא מביא פיתוח ורווח לאזור כולו. מלבד זאת, מדובר בשטחים גדולים שעליהם גידלנו במשך השנים מטעי אבוקדו ובננות, וכעת זרענו שם חיטה. אבל התסכול גדול עוד יותר לנוכח העובדה שגובשה תוכנית אדירה, שהתקבלה על דעת שתי המדינות, שאמורות היו להשקיע בה, ואשר דיברה על הקמת אזור תיירות ומסחר לרבות הקמת בתי מלון באחד מהמקומות היפים בארץ. זה היה מדגיש וממחיש ביתר שאת את השלום ואת הדו־קיום בין ישראל לירדן".
אבל לא רק אנשי אשדות יעקב קרועים בשל המצב. לקיבוץ אפיקים הסמוך (שקם ב־1932) לא היו די אדמות לעיבוד, היות שקיבוצים שקדמו לו באזור כבר השתלטו על מרבית אדמות העמק. לכן נשלחו החברים בימים ההם לעבוד בנהריים. הקיבוץ היה מהראשונים שחוברו לרשת החדשה.
לפני כשבועיים, אולי בביקור האחרון שלו באתר נהריים, שר אמוץ (אמוצי) ברונטמן - חבר קיבוץ אפיקים ובעברו חבר להקת הנח"ל וממייסדי חבורת הזמר "הבחורים מאפיקים" - את השיר "הזקן מנהריים". מול קבוצת מטיילים ובתוך החלל האדיר של תחנת הכוח נשמע השיר כקינה על ימים שלא ישובו עוד. אמוצי מודה שהתרגש בעיקר מהעובדה שאביו, דוד ז"ל, ממייסדי אפיקים, היה ממקימי תחנת הכוח רוטנברג. את השיר ששר כתב והלחין מרדכי זעירא, שהיה באותו זמן חבר הקיבוץ הצעיר ושותף לבנייה.
"זעירא כתב בשעות הפנאי שירים", מספר ברונטמן. "מנהל העבודה שמע על כך וביקש ממנו לכתוב על רוטנברג. הוא שיחרר אותו מעבודה למשך שלושה ימים, ולאחריהם חזר עם השיר. הסופר ובן אפיקים אסף ענברי כתב על כך בספרו, ואני מזכיר את הסיפור בסיור מוזיקלי שאני עורך בעקבות הספר שלו".
ספר על ביצוע שיר הפרידה.
"זה היה מרתק ומדהים, לא פחות. אני מתקשה להיזכר ברגע שהיה מרגש כל כך עבורי. אני עומד מול קבוצה בתוך מבנה עצום של טורבינות אדירות, תעלות בטון עצומות, ורואה את קווי החשמל שיוצאים מכאן לטבריה, לחדרה ולחיפה. רק ממראה המאווררים אתה יוצא נפעם. לצד התחנה ניתן לראות שרידי מבנים ששימשו את בוני המקום העצום הזה. כואבת העובדה שלא נוכל לבקר עוד במקום ולראות מקרוב את אחד מפלאי הציונות".
אלי ארזי עדיין רוצה להאמין שיתאפשר לחקלאי אשדות יעקב לעבד את האדמות בנהריים ולנטוע אבוקדו תחת החיטה שנזרעה שם. "הכול תלוי ברצונו הטוב של המלך, ואני מקווה שיהיה רצון כזה. על פיצוי במקרה של אובדן השטחים אני לא יכול לתת תשובה. לכך תהיה אחראית הממשלה שעדיין אינה קיימת".
