ביום ראשון הובא למנוחות יונתן פלד, חבר קיבוץ מעברות ופעיל שמאל מוכר. פלד בן ה־82, אב לשלושה וסב לחמישה, מצא את מותו כשצלל בחוף ראס אבו־גולום בדהב שבסיני. משרד החוץ וקונסול ישראל בקהיר סייעו בהעברת גופתו לארץ.
"אבא שלי האהוב, השראת חיי, איש השלום, הדעת והחלום, עזב את עולמו בעת שטייל בסיני, בין שמיים ואלמוגים, באחד המקומות היפים והאהובים עליו בעולם. איתו הגעתי לסיני בפעם הראשונה בטיול בת המצווה שלי", ספדה לו בתו גליה.
"נחמתי היא שהוא חי חיים מלאים ועשירים, שבהם עשה את כל שרצה", המשיכה בדברים שכתבה בעמוד הפייסבוק שלה. "הוא השפיע על אנשים רבים, טייל בלי סוף, היה אינדיבידואל יוצא דופן והספיק להשלים עבודת מחקר עצמאית וחשובה. הוא קידם כל חייו תרבות של דו־קיום, ובכל שבת הקפיד לצאת ולהפגין נגד השחיתות בשלטון. איש אהבת האדם והטבע".
פלד נולד בהונגריה, ובגיל 12 הגיע הנער ניצול השואה למעברות. במהלך שנותיו בקיבוץ היה מזכיר ומחנך בבית הספר האזורי רמות חפר, הקים את ענף האננס בקיבוץ והיה ממייסדי המוזיאון הארכיאולוגי של מעברות. כל שנותיו היה כאמור פעיל פוליטי ואיש שמאל מובהק, ייסד את תנועת הנוער הערבית־יהודית סדאקה־רעות וכל השנים עמד בראש העמותה.
במשך השנים פרסם טורי דעה בעיתון "ידיעות הקיבוץ", ובחודש מרץ 2012 התראיין לכתב ארנון לפיד על חלקו במחאה החברתית שפרצה שנה קודם לכן במסגרת חברותו בארגון המשמר החברתי. "תמיד הייתי שמוצניק שרוף, ואני עדיין כזה", העיד על עצמו פלד, שהיה אז בן 75. '"הייתי ממקימי שי"ח (שמאל ישראלי חדש, תנועת מחאה שהוקמה ב־1968), חבר במפלגת מוקד ובהנהלת מפלגת השמאל של"י בשנות השבעים. גם כשרוב החברים בקיבוץ הסתייגו מדעותיי, הם תמכו בפעילותי, ואפילו קיבלתי ימי עבודה לשם כך. טוב להיות חבר בקיבוץ סובלני ואמיד".
"כשהחלה תנועת המחאה בקיץ 2011", סיפר פלד על התגייסותו למאבק, "חשתי כמו סוס קרבות ותיק. האוזניים הזדקפו, ומיד דהרתי לשם, למוקד בתל אביב. ראיתי את הילדים הנלהבים האלה, שהובילו את המחאה, אבל היה ברור שהם לא יודעים לאן ואיך להתקדם. אני מספיק קשיש כדי לזכור את מרד הסטודנטים ב־68' בפריז.
"הסטודנטים כבשו את העיר, הממשלה ברחה, אבל הכול התמוטט, כי המורדים לא ידעו לאן ומה הלאה. אם אנחנו רוצים לשנות דברים במדינה דמוקרטית, ולא במהפכה אלימה, אז הכנסת היא זירת המאבק וההשפעה. הח"כים צריכים להבין שעליהם לעבוד בשבילנו, ולא אנחנו בשבילם".
על פעילותו המחאתית במשכן הכנסת באותם ימים סיפר פלד: "התובנה שלנו הייתה שהממשלה השתלטה על תהליך החקיקה, והח"כים מרגישים חסרי אונים. ספק אם רבים מאזרחי המדינה יודעים עד כמה הופרה הדמוקרטיה הישראלית. כל הצעת חוק, גם פרטית, צריכה לקבל את אישור ועדת השרים לענייני חקיקה, אחרת אין לה כל סיכוי לעבור".
הדברים נשמעים כאילו נאמרו היום. המחאה דעכה עם הזמן, ואפילו פלד - אופטימיסט בלתי נלאה - העריך שסיכויי התלקחותה מחדש קלושים ביותר. "אני מפקפק בכך שהאנשים יֵצאו שוב לרחובות. כל פעילי המחאה כבר מעורבים ופועלים בתחומים רבים. במקום רבולוציה מתחוללת אבולוציה, וגם זה טוב".
רכז מרצ בתנועה הקיבוצית יורי קנדל (להבות הבשן), נזכר באיש שהיה עבורו מורה דרך: "הכרתי אותו בשנות השבעים, עת היינו פעילים במוקד והוא היה משובץ ברשימת של"י לכנסת. לנו הצעירים הוא היה בחזקת אב רוחני ומצפן. הוא היה שותף בתנועה לדו־קיום ונגד גזענות שהובילה את ההפגנות נגד מאיד כהנא. בשנים האחרונות חזר לתמוך במרצ ואף פרסם מאמר תמיכה בעיתונות הקיבוצית. לפני מספר שנים דיבר בחוג הרעיוני של גבעת חביבה, ובין השאר אמר שעם ישראל הוא עם פרנואידי וביבי נתניהו מטפח זאת. עוד הוסיף כי האינטליגנציה הפלסטינית, ולא ההנהגות הערביות, מסוגלת להבין את מצבנו וכי יש לחתור לצמצום הפערים בין הפלסטינים לבין הישראלים כדי שיוכלו לחיות כאן". קנדל הוסיף ואמר שפלד יחסר מאוד לתומכי השלום ולשוחרי דו־הקיום בין העמים.