לא כך תכנן איציק חולדאי (חולדה) לפתוח את שנת הלימודים בבית הספר התיכון ברנר, שבו למד בעבר ושאליו הוא שב השנה כמנהל במקומו של עמי דגן (נתיב הל"ה). הוא לא שיווה בנפשו שבשבוע שלפני 1 בספטמבר, הוא יימצא באי־ודאות באשר לשאלה אם שנת הלימודים תש"ף תיפתח במועד, וזאת בשל שני איומי השבתה: הראשון, של ארגון המורים אם דרישותיו לא ייענו; השני, של ועד הורי תלמידי בית הספר אם שלוש המועצות האזוריות שתלמידיהן לומדים בברנר לא יעמידו תקציב ראוי לתפקודו התקין של בית הספר.
במשך שנים רבות היה בית הספר האזורי ברנר שבקיבוץ גבעת ברנר התיכון של קיבוצי התק"ם מאזור השפלה ועד לפרוזדור ירושלים. לפני כ־15 שנה הועברה הבעלות עליו לידי המועצה האזורית ברנר, והוא נעשה לתיכון האזורי של תלמידי המועצות האזוריות ברנר, גן רווה וגדרות. כיום לומדים בו 1,157 תלמידים, רובם מהמושבים ומיעוטם משלושה קיבוצים: גבעת ברנר, קבוצת שילר ופלמחים. בשנה האחרונה החל מאבק בין ראשי שלוש המועצות האזוריות על התשלומים עבור התלמידים. אנשי ברנר טוענים ששתי המועצות האחרות משלמות מעט מדי, ושהתשלומים של ברנר מסבסדים את התלמידים של שתי המועצות האחרות במקום להעשיר את התלמידים מברנר.
בעקבות כך הודיעה מועצת ברנר על ביטול הרישום של העולים לכיתה ט' מהמועצות האחרות, הודעה שזכתה לתגובה חריפה של ראשי המועצות האחרות ובוטלה מטעם משרד החינוך. בית הספר נותר עם תקציב מינימלי של שלוש הרשויות בסך 860 שקל לתלמיד, תקציב שיוכל להספיק, עם התקציב שמעביר משרד החינוך, רק לצרכים השוטפים. ברוב בתי הספר באזור מתקצבות הרשויות כל תלמיד בסכום ממוצע של כ־2,000 שקלים.
על פי תוכנית הלימודים שערך המנהל היוצא עמי דגן, נדרשות המועצות האזוריות לתקצב כל תלמיד בסכום של 1,600 שקלים, סכום שישמש לתשלום למורים וללימודי העשרה. התוכנית הוכנה לאחר שבחורף האחרון נחתם הסכם להגדלת התקציב בין שלוש הרשויות, אך לימים הוא התפוצץ בשל מחלוקות ביניהן. ועד ההורים ומועצת התלמידים הפנו בשבוע האחרון דרישה לשלוש המועצות להעביר את התקציב הנדרש, ואיימו כי אם ייוותר על כנו התקציב המקוצץ תושבת פתיחת שנת הלימודים.
"לא ציפיתי שכך אפתח את שנת הלימודים כמנהל חדש", מודה חולדאי, "אבל תמיד יש הפתעות בחיים. אני מקבל בהכנעה את המצב, ומנסה להתכונן לשנת הלימודים ככל האפשר. חוסר הוודאות הזה הוא מאוד לא פשוט לי, למורים, להורים ולתלמידים. זה לא מצב שהייתי בוחר אותו, ואני מקווה שהבעיות ייפתרו ושנוכל לצאת לדרך".
הוא בן 44, נשוי לדניאלה, ואבא של יהלי (14), של נטע (11) ושל עלמה (8). הוא נולד והתחנך בחולדה לשושלת מפוארת של אנשי חינוך. עוזר חולדאי, סבו מצד אביו, ממייסדי הקיבוץ, היה מורה ומנהל בית הספר המקומי, וסבתו הנקה הייתה אף היא מורה. אביו שי חולדאי היה איש חינוך במובן הרחב של המילה. גם הוא ניהל את בית הספר בחולדה, ובמשך 32 שנים היה מורה ומחנך בברנר. לאחר מכן ניהל את סמינר אפעל והיה ממייסדי בית המדרש החילוני בינ"ה. אימו עדי מילאה אף היא את חלקה בהעברת הגנטיקה והייתה מורה למתמטיקה במשך שנים ארוכות. רון חולדאי, דודו מצד אביו, ניהל את גמנסיה הרצליה אחרי קריירה מרשימה בחיל האוויר ולפני קריירה מרשימה נוספת כראש העיר תל אביב־יפו.
איציק חולדאי למד בתיכון ברנר בימים שהוא היה בית הספר של קיבוצי התק"ם. את חייו המקצועיים בתחום החינוך החל כמורה בבית הספר הפרטי לבגרות ופסיכומטרי של יואל גבע, ולימים התמנה למנהל ההוראה של בית הספר ולמפתח דרכי הוראה. לפני כארבע שנים החליט לתרום את חלקו למערכת החינוך הציבורי, ועבר לחנך וללמד היסטוריה בבית הספר התיכון במזכרת בתיה. בד בבד למד לתואר שני במִנהל חינוכי והשתלב במיזמים של פיתוח חדשנות לימודית וייחודיות מטעם הרשויות המקומיות תל אביב־יפו ורעננה. "עשיתי את המעבר מטעמים אידיאולוגיים", הוא אומר, "מתוך דאגה גדולה לעתיד של המקום שאני חי בו, שההורים שלי חיים בו, ושהסבים והסבתות שלי משני הצדדים הגיעו אליו כדי להקים חברה ליברלית, הומניסטית ודמוקרטית".
מתוך אותה אמונה בחינוך הציבורי שימש חולדאי גם בתפקיד יו"ר הנהגת ההורים בבית הספר היסודי שחקים של המועצה האזורית גזר, שם לומדים ילדיו, וגם התמודד בהצלחה על תפקיד מנהל בית הספר התיכון ברנר. "מתוך ההיכרות עם מערכת החינוך הציבורי", הוא מציין, "הבנתי שהדברים חייבים להשתנות. החינוך בשיטות המסורתיות אינו רלוונטי לעולם שאנחנו חיים בו כיום, ואנחנו חייבים לשנות את האופן שבו בתי הספר פועלים. זה בעצם הדבר שאני רוצה לעשות כאיש חינוך במערכת הזאת".
איך ההרגשה להתיישב על כיסא המנהל בבית הספר שבו היית תלמיד ושאביך היה בו מורה במשך עשרות שנים?
"אני לא טיפוס סנטימנטלי, וגם עברו הרבה מים בנחל שׂורק מאז שלמדתי כאן, כך שהכיסא השחור ושולחן הווינטג' לא היו החלק המרגש. כן התרגשתי מאוד לפני זה, כשקיבלתי את ההודעה על המינוי. אבל זה עבר לי מהר, כי נשאבתי מייד למשימה האדירה".
כשהוא נשאל מה השתנה בבית הספר מאז שלמד בו, מציין חולדאי שברמה הפיזית והתשתיתית, בשל בעיות התקציב נשאר המבנה כפי שעזב אותו ב־1992, רק ישן יותר. "הרבה מהרוח שהייתה בו נשארה", הוא מוסיף, "ושמחתי לפגוש בו מורים שלימדו אותי. רחל היימן, המחנכת שלי, היא כיום מורה נהדרת לתיאטרון. אנחנו צוחקים על זה שעכשיו אני יכול לנקום בה על כל מה שהיא עשתה לי".
יש עוד מוסד מיתולוגי שלא השתנה, ואפילו גדל והתרחב - פינת העישון בחצר בית הספר, הלא היא המחששה. "המחששה היא אחד הדברים שאני והצוות רוצים לטפל בו, כי הרוח החופשית שאפיינה את ברנר הפכה קצת לבלגן. ברור לנו שצריך לעשות פה קצת יותר סדר", מבטיח חולדאי.
איזה תלמיד היית?
"בוא נגיד שאילו הייתי המורה שלי, הייתי מורט את השיער. הייתי תלמיד דעתן מאוד, די יהיר, ורוב הזמן די שעמם לי בכיתה. אני לא יכול להגיד על עצמי שהייתי מופת לתלמיד טוב. מצד שני, מורים שידעו לעבוד איתי, ורחל היימן היא דוגמה טובה לזה, בסוף הסתדרו איתי".
איך היו התעודות שלך?
"רוב התעודות היו די גרועות, והיו לי בעיות התנהגות לא פשוטות. בחודשים האחרונים ללימודים תפסתי את עצמי ולמדתי לבחינות הבגרות, כך שיש לי תעודת בגרות לא רעה".
אחרי שנדרשנו לגיליון ההתנהגות של חולדאי בצעירותו, ולתיקון שעשה בתחום החינוך בבגרותו, הגיע הזמן לגעת במהות. מהי האג'נדה החינוכית שלו? איזו רוח חדשה הוא מביא לבית הספר? איזה מנהל הוא רוצה להיות? חולדאי מחלק את השאלה לשניים: התפיסה החינוכית והתפיסה הניהולית.
"מבחינה חינוכית", הוא אומר, "אני חושב שאנחנו צריכים שינוי מהותי באופן שבו אנחנו רואים חינוך. התפיסות הנכונות באשר לחינוך כבר קיימות ואפילו מושרשות. רוב המורים וההורים מבינים שחינוך אחיד, עם מבחנים אחידים, בכיתות חד־גיליות, עם מקצועות קבועים ועם חומר שבחלקו הגדול דורש בעיקר שינון - כבר אינו רלוונטי לעולם שאנחנו חיים בו, ובוודאי אינו רלוונטי לעולם שהתלמידים האלה יחיו בו. לכן צריכים לפתח בתי ספר שנותנים לתלמידים מיומנויות שדרושות להם בעולם החדש, ושהופכות אותם מצרכנים ליצרנים. צריך בתי ספר שמאמנים את הילדים, נותנים להם להתנסות ומפתחים אצלם את האוטונומיה, את הייחודיות, את היכולת לעבוד עם צוות ואת היכולות לתקשורת בין־אישית בעולם המסכים".
ומבחינה ניהולית?
"צריך מיומנות לנהל ארגון שיודע לשנות את עצמו בהתאם למציאות החדשה והמשתנה. כל המחקרים מראים שהדרך לעשות זאת היא ליצור ארגון שהוא כמה שיותר שטוח. כמנהל, אני לא יכול להגיד למורים שאני אוביל ושהם ילכו אחריי. מנהל צריך לסמן כיוון כללי, לתת לאנשים לפעול בתוך המערכת הזאת, לתת הרבה משקל לדברים שהם מביאים, ולנסות לתכלל משהו קוהרנטי שיהיה מובן לכל מי שקשור לבית הספר".
אם תיפתח שנת הלימודים במועדה, ההוראה של משרד החינוך היא לעסוק ביום הלימודים הראשון בפרשת יחסי המין של הצעירים הישראלים עם התיירת הבריטית באיה נאפה ובמשמעויותיה. "אני לא יודע מה בדיוק היה שם", אומר חולדאי בתשובה לשאלה אם מקרה כזה יכול לקרות גם לבוגרי ברנר, "ואני גם לא מכיר במידה מספקת את נערי ברנר. התפקיד שלנו הוא לגרום לכך שמקרה כזה לא יקרה שוב".
הנוער הקיבוצי שונה לדעתך מכלל הנוער בארץ?
"אני לא יודע. בניגוד לרבים, איני חושב שהדור הולך ופוחת. יש לנו נוער מעולה שגדל בתוך תקופה מבלבלת מאוד מבחינת התפיסות החברתיות, והיא משאירה אותו לגשש את דרכו באפלה מבחינה מוסרית וערכית. אני נפעם מהנוער הזה, וחושב שאנחנו עומדים בפני אתגר גדול מאוד, כי המציאות אינה כה ברורה לנו וקצב השינויים הוא גדול מאוד. אנחנו מנסים להנחיל ערכים בעולם שאנחנו לא מבינים אותו עד הסוף".
אחד האתגרים שיעמדו בפני חולדאי כמנהל בית ספר, הוא לתפקד במערכת שבה שר החינוך מצדד בטיפולי המרה, מעודד טיולים ביהודה ושומרון כהכנה לקניית בית באותם שטחים, ומשלב בלימודי האזרחות פרק המצדד בחוק הלאום.
חולדאי לוקח רגע למחשבה לפני שהוא מתייחס לסוגיה זו, ואז עונה: "שר החינוך הנוכחי, וגם הקודם, אינם חולקים איתי השקפת עולם דומה. אני נמצא כיום באותה בעיה שבה נמצאו מחנכים בעלי השקפת עולם ימנית בתקופת שולמית אלוני, יוסי שריד ויולי תמיר כשרי חינוך. אני מאמין בחינוך פוליטי, לא בחינוך אידיאולוגי. זה אומר שאני, כאיש שמאל מדיני וחברתי, לא מתכוון לחנך את התלמידים שלי להיות אנשי שמאל. אני מתכוון לחשוף אותם לקשת הרחבה של הדעות הפוליטיות הקיימות, ולנהל על זה דיון בלי להסתיר את העמדה הפוליטית שלי. התפקיד שלי הוא לא להגיד לתלמיד מה לחשוב, אלא לעורר אצלו חשיבה ביקורתית ועצמאית. לכן כמנהל בית ספר לא כל כך משנה לי מי שר החינוך, כי אני ממילא לא מתכוון לשרת אידיאולוגיה כזאת או אחרת".
מהי דמות הבוגר שאתה רוצה לעצב כמנהל בית ספר?
"אני לא מאמין בעיצוב בוגרים. אני מאמין שאנחנו בני אדם שונים, ולא מנסה להכניס בני אדם לתוך תבניות. אני אשמח מאוד לראות את בוגרי בית הספר ברנר מגלים אחריות אנושית, חברתית, פוליטית וסביבתית. אני חושב שאחת הצרות הגדולות של העידן הפוסט־מודרני היא האינדיבידואליזם הקיצוני שאנחנו הולכים אליו. המחאה הגדולה האחרונה שתושבי ישראל יצאו אליה הייתה מחאת הקוטג' ומחירי הדיור לצעירים. זו הייתה מחאה שקשורה אך ורק לצעירים שהקימו את האוהלים בשדרות רוטשילד, ולא נגד עוולות שנעשו לאוכלוסיות אחרות, כמו מיעוטים או קבוצות מוחלשות. אני מקווה מאוד שהבוגרים שלי יובילו מחאות לא רק על דברים שנוגעים להם באופן אישי, אלא גם על האופי של החברה הישראלית ושל כלל החברה האנושית".
