דווקא בשעה של הסלמה בדרום, התחממות הגבול הצפוני והאיומים מצד חיזבאללה ואיראן על תגובה קשה לפעולות צה"ל, קיים השבוע ארגון "נשים עושות שלום" את מסע המחאה השנתי. "מסע התקווה השלישי", שבו השתתפו אלפי נשים יהודיות וערביות (אך לא רק), יצא מירושלים, עבר דרך לוד, תל אביב ואשדוד, והסתיים בשדרות. במשך חמישה ימים שילב המסע - שזו לו השנה השלישית - גם מפגשי שיח באוהלים, הופעות של אומנים, טקסים משותפים והתייצבות בצמתים להעלאת המודעות.
המסע התקיים בסימן הבחירות הקרבות ולציון חמש שנים למבצע צוק איתן, ונועד למנוע סבב הסלמה נוסף בדרום. "אנחנו לא מוותרות על הדרום, לא מוותרות על הקול שלנו. אנחנו לא מוותרות על עתיד ילדינו ולא עוצרות עד הסכם מדיני", בישרו הנשים שמובילות את הקמפיין הזה - דתיות, חילוניות, ערביות, אורחות מחו"ל ואף קיבוצניקיות לא מעטות מכל רחבי הארץ. לצידן היו גם גברים שהשתתפו בכמה פעילויות בדרך.
בין המשתתפות היו גם אורית עפרון, אימו של ניב עפרון שנפצע קשה במבצע צוק איתן ואיבד את פקודיו; הדסה מלמד, אימו של שחר מלמד מקיבוץ נירים, שנהרג ביום האחרון של צוק איתן; גרעין "המדבר" של הצופים (שרגע לפני הגיוס קראו לשלום בשם הדור הצעיר); תושבות ותושבים מהדרום (שביקשו מההנהגה למנוע את ההסלמה הבאה); אוֹרי פטשניק, מתנחלת וחברה בתנועת "נשים עושות שלום" (שמראה שאפשר להאמין בשלום למרות הטייטל) ועוד.
במסע דנה תנועת הנשים ביוזמה שהן מעוניינות לקדם: "חלופות מדיניות תחילה". "חלפו חמש שנים מאז מבצע צוק איתן, שעליו נכתב בדוּח מבקר המדינה כי פסילתן על הסף של חלופות בתחום המדיני בלי שאלה הוצגו לקבינט, מנעה מחברי הקבינט לשוקלן ולדון בסיכוייהן ובסיכוניהן", ציינו הנשים כהקדמה לעמדתן. "תופעת חוסר הבדיקה המעמיקה של חלופות מדיניות במצבי חירום, במלחמה ובשגרה, היא תופעה מדאיגה המלווה את ממשלות השמאל והימין עוד מקוּם המדינה. תנועת נשים עושות שלום, תנועת השטח הגדולה בישראל, החליטה לקדם את הצעת החוק שיחייב את מקבלי ההחלטות להקצות משאבים של זמן, קשב וכוח אדם לבחינה ולפיתוח של חלופות מדיניות בשגרה ובחירום", אמרו.
יש התעוררות
אילנה אולוס (62), חברת קיבוץ צאלים זה 35 שנה, הצטרפה ב־2014 כחברה ומאוחר יותר כפעילה מרכזית בארגון "נשים עושות שלום", כשנה לאחר ייסוד התנועה. הפעילות הראשונה שלה הייתה "צום איתן", שבה צמו נשים במאהל מול בית ראש הממשלה במשך 52 יום, כמניין ימי המבצע. "קולנו לא נעלם ולא נאלם מאז", היא אומרת. "גם כיום ישנן פעילויות רבות שאנחנו עושות, בין השאר מאהלי אימהות שהקמנו בכיכר רבין, רבי־שיח בלא מעט יישובים והופעות והפעלות לילדים".
האם לדעתך העיתוי הנוכחי מתאים לפעילות שקיימתם השבוע? הצד השני מסלים את המצב ומתגרה באיפוק שמפגינה הממשלה. שוב ושוב נדמה שאין עם מי לדבר ולעשות שלום.
"כל זמן הוא טוב, ואם ישנה התחממות גם ביו"ש, בעזה ובגבול הצפוני - אדרבה. אנחנו חשות היטב ששלום הפך להיות מילה מדוברת, לא מילה גסה, שהפעילות שלנו מתחילה לתת את אותותיה, ואף על פי שישנם לא מעט מתנגדים לארגון ולמטרותיו, ישנם רבים שמבינים שללא הידברות וללא הסדר שלום המצב רק יחריף".
האם אתן מרגישות שאתן זוכות לתמיכה גם של פלסטינים?
"לאירועים הגיעו השבוע גם נשים מרמאללה ומשכם שקיבלו אישורי כניסה לישראל. היו גם כאלה שבאו מכפרים ערביים בישראל. בתחילת השבוע השתתפו לא מעט נשים מלוד בכינוס שהתקיים שם כחלק מהמסע. נשות עזה לא יכולות להגיע פיזית, אבל מדי יום שישי מתקיים איתן שיח ביער בארי, באמצעות סקייפ ושיחות במכשירים הניידים. ישנה התעוררות גם ברצועה".
ארגון ארבע אימהות משמש מודל חיקוי עבורכן? אתן שואפות להשפעה ציבורית דומה?
"המצב בהחלט שונה, ואי אפשר להשוות בין הארגונים. עם זאת, ניתן לאמץ את ההתמדה ואת העבודה שארבע אימהות השקיעו. אנחנו מתנגדות לאלימות משני הצדדים, ותומכות בשיח שיביא לפתרון של שלום ושל אחווה בין העמים. בשלב זה אנחנו דורשות ממקבלי ההחלטות לכלול במצע שלהם התייחסות לנושא המדיני, וכמובן הבטחה לכך שיותר נשים יהיו מיוצגות בין קובעי המדיניות".