איריס קלמן ידעה שהיא הולכת לפתוח תיבת פנדורה, ולא היססה לרגע. הצעירה השחומה והתמירה שאומצה לפני 28 שנה, אולי היתה נחושה, אך ודאי שלא שיערה לעצמה לאיזו מערבולת רגשית ופיזית וחוצת גבולות היא הולכת להיסחף.
הסיפור מתחיל בשנת 1991. אילנה קלמן מגן שמואל הייתה כבר בת 40 כשהתברר לה סופית שהיא לעולם לא תוכל ללדת. היא הבינה שהדרך היחידה להגשים את החלום ולהיות לאם היא אימוץ. ההחלטה נפלה. היא קנתה כרטיס טיסה ויצאה למסע ברומניה שממנו היא תחזור בתור אמא.
איריס הייתה כבר בת שבוע כשאילנה אחזה בה לראשונה. "קיבלתי תינוקת שחרחורת, כנראה ממוצא צועני", מספרת אילנה, "והרגשתי איך היא מחליקה לזרועותיי בטבעיות רבה כל כך, כאילו אני ילדתי אותה. היא הזכירה לי את התינוקת של אחותי שנפטרה ממחלה, וזה היה מעין פיצוי על אובדנה. קראתי לה איריס. אהבתי את השם, גם בגלל יופיו של הפרח, וגם כי הוא נשמע טוב בכל השפות". בשבועיים שבהם שהתה בבוקרשט עברה איריס בדיקות רפואיות של רופא ישראלי, סודרו ונחתמו המסמכים בבית המשפט ובשגרירות, וכשהיה הכול מסודר - הן טסו הביתה, לקיבוץ.
היא גדלה בגן שמואל והייתה לילדה מופנמת וביישנית. כבר מגיל צעיר ידעה שהיא מאומצת. "בבית הספר לא הרגשתי שונה", אומרת איריס. "לא הציקו לי על כך שאני מאומצת, או משום שאין לי אבא או בגלל גוון עורי הכהה". עם התבגרותה הפכה לנערה יפהפייה, דקת גזרה, עם זוג עיניים שחורות חמות, המשדרות ביטחון עצמי וצניעות גם יחד. אחר כך הגיע השירות המוצלח כקצינה בצה"ל.
מתי החלטת לפתוח את תיק האימוץ?
"האמת שבגיל צעיר הנושא כלל לא העסיק אותי. לא עניין אותי מי ההורים הביולוגיים שלי. את המסמכים ראיתי לראשונה אחרי גיל 18, אך את שמות ההורים הראתה לי אמא שנה קודם לכן. דווקא בשנים האחרונות התעורר בי רצון לחקור את השורשים שלי, ובעיקר התעוררה הכמיהה לדעת אם יש לי אחים ואחיות. כבת יחידה רציתי מאוד שתהיה לי אחות".
אין זמן לעכל
לפני כמעט שנה, סמוך ליום הכיפורים ומתוך תחושה פנימית עמוקה של רצון לסגור מעגל, החליטה איריס לבדוק מה יעלה חיפוש פשוט בגוגל של שמות הוריה הביולוגיים. למרות התקווה לצאת עם איזה שביב מידע, החיפוש לא הועיל. היא התעקשה. בפעם השנייה הקישה רק את שמו המלא של האב. להפתעתה הגדולה עלה שם של בחור צעיר - בעל אותו שם, גם הוא מאומץ מרומניה - שכתב ספר על האימוץ שלו. אולי הוא אחי, קוננה בה המחשבה.
"די מהר התברר לי ששמות הוריו אינם השמות שחיפשתי. שוחחנו ברשת החברתית אינסטגרם", מספרת איריס, "ושאלתי אותו אם הוא יוכל לעזור לי למצוא את ההורים שלי. הוא הפנה אותי לאישה שעוזרת לילדים מרומניה למצוא את הוריהם הביולוגיים באמצעות עמוד פייסבוק פופולרי. שלחתי לה הודעה במייל עם המסמכים הרלוונטיים והתמונות. בתוך חצי שעה מרגע הפרסום נמצאה המשפחה. הייתי בשוק! רציתי זמן לעכל. זה היה גדול עליי".
מהמידע שקיבלה התברר לאיריס שדרכם של הוריה הביולוגיים התפצלה וכי הם התגרשו: האם מרינאלה (כיום בת 46) מצאה עבודה כחדרנית בבית מלון בגרמניה, שם עובדים גם בן־זוגה החדש ובן אחד. בן ובת נוספים עברו להתגורר במקומות אחרים. האב נשאר ברומניה והקשר עימו נותק.
נרגשת מהגילוי החליטה איריס ליצור קשר עם אימה הביולוגית ועם אחיה. הם הופתעו ושמחו לשמוע על הבת החיה כיום בישראל. לשיחת הוועידה שקבעה איתם בפייסבוק ביקשה איריס מאימה אילנה להצטרף. "התרגשנו עד דמעות", משחזרת איריס, "וכבר בהתחלה אמרה מרינאלה שאני דומה לה מאוד. לא ידעתי מה לומר ומה לשאול. המילים נתקעו לי בפה".
איך שוחחתן בעצם?
"תקשרנו בספרדית. אני ידעתי ספרדית מצפייה בטלנובלות בילדותי, והיא ידעה את השפה מהתקופה שבה עבדה בספרד. רציתי לדבר גם עם האחים, אבל הם לא יודעים לא ספרדית ולא אנגלית".
גיבוי מהמעבדה
אף שהבינגו קרה מהר כל כך, כבר בתחילת החיפוש, החליטה איריס לשים בלמים לרגשות. היא העדיפה לא ללכת שבי אחרי הלב, אלא לתת גם למדע לומר לה שהבלתי אפשרי קרה, שהיא אכן מצאה את משפחתה הביולוגית. היא ביקשה ממרינאלה לעבור בדיקת די־אן־איי שתוכיח שהיא האישה שילדה אותה. הוחלט שאת הבדיקות היקרות - שמימנה איריס מכספה הפרטי - יערכו במעבדה בגרמניה.
גם בסביבתה הקרובה של איריס בקיבוץ העדיפו להמתין עד היוודע התוצאות. היו גם חשדנים שכלל לא אהבו את רעיון הנסיעה לחו"ל, כאלה שחששו שמא ינצלו אותה שם ואפילו בני משפחה שטענו כי אין הם מוצאים דמיון בינה לבין האם הביולוגית.
אבל איריס התעקשה והחליטה ללכת על זה. בלוויית בן דודה טסה לגרמניה. בתוך זמן קצר התפוגגו החששות והתחלפו ברגעי אושר עילאי. הפגישה הראשונה עם אימה הביולוגית הייתה, כך היא מספרת, המדהימה והמרגשת ביותר בחייה. "עמדנו באמצע שדה התעופה והתחבקנו במשך כמה דקות. לא יכולנו להתנתק", משחזרת איריס. "מרינאלה לחשה שהיא תמיד חיכתה לי".
למחרת נסעו השתיים למעבדה ועשו את הבדיקה. "חמישה ימים בילינו יחד", מספרת איריס. "כבר בערב הראשון באו בני המשפחה, השכנים והחברים מהשבט הרומני־צועני שחי שם בשכונה בגרמניה, מצטופפים לראות את הפלא הזה. הרגשתי חנוקה".
זאת אומרת שבכל הימים האלה עדיין לא ידעת מה התשובה.
"נכון. התוצאות הגיעו רק שבוע אחרי שחזרנו לישראל. הן היו חיוביות! התקשרתי למרינאלה והיא השיבה לי בביטחון: 'כן, היה לי ברור'. היא שאלה אותי מה אני רוצה לעשות עכשיו, להמשיך את הקשר כמו שהוא או לבוא לגור איתם. השבתי שאני רוצה להמשיך את חיי כרגיל בישראל".
אלא שהשתיים לא הרפו זו מזו. הן ניהלו שיחות מדי יום, התרגשו וצחקו, וגם ניסו להכיר לעומק - אולי בניסיון לפצות על הזמן האבוד. "כששאלתי אותה למה היא מסרה אותי לאימוץ", מספרת איריס, "היא הסבירה שהאב הביולוגי שלי היה שתיין ומהמר, ושהוא גם נכלא לתקופה מסוימת. כשהשתחרר, טען שאני לא הבת שלו ושהוא לא מכיר בי. היא סיפרה שהם חיו בעוני וגרו ברחוב".
עבור האימוץ קיבלה מרינאלה כסף, ובעזרתו יכלה לבנות בית קטן. "אפילו שולחן אוכל לא היה בו, ובני המשפחה היו אוכלים על הרצפה", מספרת איריס על מה שגילתה לה אימה הביולוגית".
יש בך זעם או רחמים כלפיה?
"אני לא כועסת עליה, ואני גם לא מצטערת שהיא מסרה אותי. יש לי מזל גדול. אני לא קוראת לה אימא אלא 'חיים שלי', וכך גם היא לי. ברומנית זה מצלצל נחמד. אני מגדירה אותה כחברה. היא לא אימא שלי, אבל היא כן המשפחה שלי".
עדכונים בבית החולים
בכל הזמן הזה שיתפה איריס את אילנה בכל מה שקורה: בהתפתחויות, בהידוק הקשר עם המשפחה בגרמניה, וכמובן גם בשאלות הכבדות שהעלה אצלה הגילוי המפתיע. אבל אילנה, שניסתה להיות כל העת שותפה ותומכת, התמודדה אז התמודדות קשה הרבה יותר - עם מחלת הסרטן ששבה ותקפה אותה. "בזמן הזה, כשאני מאושפזת באיכילוב אחרי ניתוח וטיפולים, פתאום נאלצנו להתחלף בתפקידים - איריס הפכה להיות האמא ואני הבת", מספרת אילנה. "לא פעם שאלו אותי אם לא קינאתי במרינאלה ובקשר המיוחד שנוצר עם איריס. השבתי שמערכת היחסים בינינו לאורך כל השנים היא חזקה ובטוחה כל כך, שאין לי ממה לחשוש. ידעתי שאיריס הנהדרת שלי תדע להתנהג בלי לפגוע באף אחת מאיתנו".
איריס, שעבדה בעת ההיא במשרד עורכי דין בהרצליה, נאלצה להקפיא את המשך הסיפור בגרמניה, ולחלק את זמנה בין בית החולים, העבודה והלימודים. שעות היא ישבה ליד אילנה בעיניים דואגות. רוממות הרוח של שתיהן על מציאת האם הביולוגית ומשפחתה, התחלפה בתחושת שבר ואי־ודאות. הכול עסוקים כעת בהחלמתה של אילנה - המשפחה, החברים והקיבוץ.
וכאילו לא די לנפשות הפועלות בתהפוכות ובקשיים, העלילה זוכה כאן לטוויסט נוסף. לפני כמה חודשים התקשרה מרינאלה לאיריס, ושלא כהרגלה היא נשמעה מוטרדת. בפיה בשורה מרה: גם אצלה אובחנה המחלה. איריס חשה קרועה וחסרת אונים, שהרי עבורה זו מכה כפולה - שתי האימהות שלה חולות בסרטן. למי לעזור? "כאב לי כל כך על איריס", אומרת אילנה. "עם מה היא צריכה להתמודד? שתינו היינו במצב לא טוב, והיא הייתה בתווך. אמרתי לה שברגע שארגיש טוב יותר היא תוכל לבקר את מרינאלה".
ואכן כך היה. איריס התעקשה לטוס, כי הבינה שהרופאים הגרמנים אינם יכולים לתקשר עם אימה הביולוגית, הדוברת בעיקר רומנית. "ארבעה ימים הייתי איתה" היא מספרת. "הפעם ישנתי בביתה הקטן, וזכיתי להכנסת אורחים. הרגשתי שם נוח, הם דאגו לכך שארגיש טוב. בבית החולים תמכתי וכמובן סייעתי בתרגום דברי הרופאים".
שתי האימהות נתנו פייט אדיר לסרטן, כל אחת ממדינה אחרת. "היינו מדברות בפייסבוק, מתלוצצות ומראות זו לזו את השיער - למי צמח יותר ועד איפה", מספרת אילנה. "בשיחות שלי איתה היא הסבירה שהיא מקבלת את העובדה שאני אימא של איריס, ושהיא מודה לי שנתתי לה חיים טובים, ושאף פעם היא לא תתפוס את המקום שלי". מרינאלה עדיין מקבלת טיפולים, אך אילנה גאה לומר שהיא בריאה כיום ושכוחותיה מתחילים לשוב אליה.
איריס, למרות כל מה שקרה לאימהות שלך, את שמחה שיצאת למסע הגילוי הזה?
"במבט לאחור אני ממליצה לכל מאומץ ומאומצת לפתוח את תיק האימוץ, ולו כדי לא להתחרט אחר כך. אני מודעת לזה שהייתי יכולה למצוא מציאות איומה וכואבת בזמן הגילוי. אבל החלטתי לא לוותר, אלא לנסוע ולהיפגש. מאז שהכרתי את המשפחה בגרמניה, אני בכל פעם מגלה דברים חדשים בנוגע לדמיון בינינו, למשל שהמראה החיצוני שלי הוא שילוב של שני ההורים הביולוגיים. התברר לי מפיהם שכמו לי, גם לאבי יש נקודת חן בתוך העין, דבר לא שכיח במיוחד.
"כיום, יותר מאי־פעם, אני יודעת שהרווחתי מהאימוץ. מאימי הביולוגית ירשתי את הכישרון לאומנות ואת ההתמצאות בשטח, ומאימי המאמצת - וגם מהסביבה שגדלתי בה - קיבלתי את החינוך, את הערכים ואת התרבות. כל אלה עיצבו את מי שאני כיום.
"יש לי מזל ששתי האימהות שלי מפרגנות ומקבלות זו את זו, ולא מעמידות אותי במצבים סותרים. אימי אילנה מכילה, תומכת ושותפה לכל מה שעובר עליי. צר לי שלא התאפשר לה לנסוע איתי לגרמניה לפגישת היכרות איתם, כפי שהבטיחה. גם אימי הביולוגית שמחה שזכיתי לחיים טובים".
מבחינתך החידה נפתרה?
"את כל הסיטואציה המורכבת הזאת אני עדיין מנסה לעכל. מצד שני, זה סגר לי מעגל, וכיום אני יודעת מהם השורשים שלי. יש לי אחים שלא גדלתי איתם, ואני לא בת יחידה. הידיעה עליהם והקשר איתם נותנים לי איזשהו שקט פנימי".
