לספרו, המסכם עשרים שנות מחקר על הקיבוץ, בחר פרופ' רן אברמיצקי מאוניברסיטת סטנפורד שבקליפורניה להעניק שם בעל גוון מיסטי: The Mystery Of The Kibbutz. בימים אלה מתורגם לעברית הספר מעורר הסקרנות, והוא ייקרא: "תעלומת הקיבוץ: ערכים שוויוניים בחברה קפיטליסטית".
שם הספר, מבהיר אברמיצקי, אינו מתיימר להציג את הקיבוץ כישות מסתורית, אלא לתארו מנקודת מבט של פרופסור לכלכלה המנסה להסביר את התופעה הייחודית הזו, המנוגדת לכמה תיאוריות של הכלכלה המערבית. "כשהתחלתי ללמוד כלכלה בירושלים", הוא מספר, "הבנתי מהר מאוד שהתיאוריה הכלכלית מנבאת כי חברה שוויונית, שבה כל ההכנסות מחולקות שווה בשווה, תתמוטט במהרה ולא תצליח לשרוד לאורך שנים.
"סיבה אחת לזה היא שאין תמריץ לעבוד קשה כשההכנסות שוות. סיבה שנייה: שבחברה כזאת הטובים ירצו לעזוב ותתחולל בריחת מוחות. סיבה שלישית: חברה כזאת תהיה מבוקשת על ידי אנשים עצלים שירצו להצטרף אליה. כמי שהכיר קיבוצים וראה שהם לא רק מתקיימים אלא חלקם אף הצליחו מאוד, שאלתי את עצמי איך ייתכן שהם נותרו איתנים בניגוד למה שהתיאוריה הכלכלית מנבאת. לכן החלטתי לקרוא לספר שמנתח ומסביר את התופעה – המסתורין של הקיבוץ".
מה גילית? איך הפגת את המסתורין?
"בשני העשורים האחרונים אספתי נתונים, כמותיים ואיכותיים, על 130 אלף החברים ב־267 קיבוצי התנועה הקיבוצית לאורך מאה השנים האחרונות. בתחילת הספר אני בודק את השאלות המתייחסות לתיאוריה הכלכלית: האם קיימת בריחת מוחות? האם האנשים הגרועים ביותר מצטרפים לקיבוצים? האם חברי הקיבוץ אינם מתאמצים בעבודה? האם אינם יוצאים ללימודים גבוהים כי אין להם תמריץ לזה?
"אני מוצא שהתיאוריה הכלכלית לא נעצרה בשערי הקיבוץ ושגם ישנם בקיבוצים סימנים לתהליכים השליליים שהיא מנבאת, אבל הם לא גרועים והרסניים כפי שהתיאוריה הזו מתארת אותם".
איך בכלל התחיל ה"רומן" של אברמיצקי עם התנועה? כמו במקרים רבים, התשובה נעוצה במשפחה. הוא נולד בירושלים לאם בת נגבה שעזבה את הקיבוץ, סבתו היתה חברת קיבוץ כל חייה ודודתו נישאה לחבר חפציבה. כך שאת ימי ילדותו ונעוריו עשה על הקו שבין ירושלים, נגבה וחפציבה – ראה, חווה, ובעיקר הסתקרן. לימים החליט, כאמור, ללמוד ולחקור את הקיבוצים לעומק.
אחד האלמנטים המסבירים את ייחודו של הקיבוץ הוא האמונה של מייסדיו באידיאולוגיה שלו. אברמיצקי בוחר לתאר את הנקודה הזאת מהיבט אישי, והוא מספר באחד הפרקים הראשונים בספר כיצד עזבו סבתו וסבו את העיירה פוריצק שבפולין והותירו את המשפחה מאחור כדי לעלות ארצה ולהקים את קיבוץ נגבה. ההחלטה הזאת הצילה אותם – בהמשך גילו שבני משפחתם שנותרו בפולין נספו בשואה.
סבו, ששרד את המתקפה המצרית על נגבה במלחמת תש"ח, מת כעבור מספר שנים כשהיה בקורס קציני קשר בצה"ל, וסבתו, אלמנה שנותרה עם שתי בנות, עבדה כל חייה במסירות בענפי הקיבוץ.
המסקנה של פרופ' אברמיצקי היא שמבחינה כלכלית, היה הקיבוץ השוויוני נכון לזמנו ודווקא העניק יתרונות לחבריו. "היתרון הראשון היה הביטחון האישי", הוא אומר. "בחברה שוויונית אתה יודע שלא משנה מה יקרה לך, אתה ובני משפחתך תקבלו תמיד חלק זהה מההכנסות. היתרון השני הוא שאנשים אידיאליסטים עובדים לא רק בגלל תמריץ כלכלי, אלא בגלל האמונה בחזון שלהם. גם אחרי שהתווספו בני הדור השני, שהיו פחות אידיאליסטים, הקיבוץ בנה מנגנונים שלא אפשרו לתופעות המתוארות בתיאוריה הכלכלית להרוס אותו. אחד המנגנונים היה לחץ חברתי כלפי אלה שלא רצו לעבוד קשה, מנגנון שעובד היטב במקומות קטנים. הצד השני של המטבע היה הכרה חברתית בתרומתם של אלה שכן עובדים קשה, ובחירתם כמנהיגים של הקיבוץ וכמובילי דרכו".
מה לגבי העצלים שרצו להצטרף לקיבוץ וליהנות מהחיים הטובים בו?
"הקיבוצים יודעים שאם יפתחו את שעריהם לכולם, ייכנסו אליהם אנשים שאינם בהכרח רצויים ותורמים, ולכן יצרו מערכת סינון איכותית שבודקת את מצבם האישי והכלכלי של המצטרפים. מי שהגיעו לקיבוץ התקבלו למועמדות של שנה־שנתיים, ורק לאחר שהכירו אותם היטב הצביעו על קבלתם לחברות, בקלפי או באסיפת החברים".
התעניינות עולמית
הספר שפרסם פרופ' אברמיצקי, חוקר עסוק ומוערך – מעורר, כצפוי, סקרנות רבה. לפני כחודש הוזמן להציג את ספרו ביום עיון באוניברסיטת תל אביב, ובינתיים הספיק לחזור לסטנפורד, בה הוא מתגורר עם אשתו ושלושת ילדיו. את הריאיון איתו קיימנו בשיחת ווטסאפ טראנס־אטלנטית, קצת לפני שעלה על עוד טיסה לכנס בבוסטון.
הוא בן 45, ומעיד על עצמו שכל חייו סבבו סביב הקיבוץ. מלבד הקשר לנגבה ולחפציבה יש לו גם אח ברמת הכובש. את התואר הראשון בכלכלה ומנהל עסקים עשה באוניברסיטה העברית, ואת הדוקטורט בנושא הקיבוץ – באוניברסיטת נורת'ווסטרן בשיקגו. כיום הוא פרופסור מן המניין במחלקה לכלכלה באוניברסיטת סטנפורד, מומחה עולמי בתחומי הגירה בין־לאומית ואי־שוויון כלכלי וחברתי. בשנת 2020 יכהן כדיקָן של מדעי החברה בסטנפורד.
"הספר מסכם מחקר רב־שנים שעשיתי על הקיבוץ", מציין אברמיצקי, "והסיבה שכלכלנים בארצות הברית התעניינו בנושא הזה היא שבעולם שבו אי־השוויון עולה כל כך, והאחוזון העליון בארצות הברית מחזיק 40% מהכלכלה שם, טבעי שאנשים שואלים אם אפשר לבנות חברה שוויונית יותר. בעצם אני לוקח את הקיבוץ כמעין מקרה־בוחן של חברה שפעלה נגד הזרם בשוויון מלא, בודק באילו תנאים שוויון כזה יכול להתקיים ומנסה להבין מה אפשר ללמוד מזה לבניית חברה שוויונית אחרת".
פרופ' אברמיצקי מודע לעובדה שהקיבוצים עברו שינוי ושרובם כיום פחות שוויוניים ופחות שיתופיים, אך הוא עדיין מוצא בהם מודל חברתי חשוב. "כמה דברים הפכו את הקיבוצים לפחות אטרקטיביים כלפי חוץ בארבעים השנים האחרונות", הוא אומר. "זה התחיל במהפך השלטוני ב־1977 שהעלה את הימין, נמשך בירידה באידיאליזם של בני הדור השני והשלישי, והגיע לשיא בעיקר במשבר החברתי והכלכלי שפקד את הקיבוצים בסוף שנות השמונים. בספר אני מראה שקיבוצים שנשארו עשירים לאחר המשבר, כמו חצרים, גן שמואל או משמר העמק, נשארו שוויוניים ולא הורגשו בהם בריחת מוחות ועזיבת צעירים.
"לעומת זאת, את הקיבוצים שנפגעו מהמשבר הכלכלי עזבו חברים רבים, כולל המשכילים ובעלי תפקידים בכירים. הקיבוצים האלה לא הצליחו לשמור על שוויון מלא, וכדי למשוך את הצעירים התחילו בתהליכי הפרטה ומעבר לשכר דיפרנציאלי. לתפיסתי, גם בקיבוצים מתחדשים הערבות ההדדית והדאגה לחלש הן עדיין אבני היסוד של החברה, ובזה הם שונים מהיישובים הקהילתיים, שהשותפות בהם מתבטאת רק בתחומים החברתיים והציבוריים".
אילו תגובות קיבלת על הספר?
"הספר מקבל תשבחות, וגם ביום העיון באוניברסיטת תל אביב התגובות היו חיוביות ואוהדות. משמח אותי שבספר שיצא בהוצאת אוניברסיטת פרינסטון המכובדת מופיעה תמונה של סבתא שלי במתפרה של קיבוץ נגבה".
התיאורים של פרופ' אברמיצקי הנוגעים לתהליכים שעבר הקיבוץ ידועים למי שמצוי במחקר הקיבוצי ואפילו בתקשורת התנועתית, ולכן מעניין לשמוע מפיו על העתיד שהוא צופה לקיבוץ בן ימינו. "יש אומרים שהקיבוץ ייפול וייעלם בגלל תהליכי ההפרטה", הוא אומר, "אבל אני לא מסכים עם זה. לדעתי, אחד הדברים שהופכים את הקיבוץ לכל כך מעניין, בניגוד לקומונות שוויוניות שהתמוטטו לחלוטין בעקבות משבר, הוא היכולת שלו להתגמש כדי להתאים את עצמו לעולם המשתנה. אני מעריך שכל עוד יימשכו הערבות ההדדית והדאגה לחלשים ולמבוגרים – הקיבוצים ימשיכו להתקיים ויהוו מודל חברתי חשוב".
