בשבועות הראשונים לעבודתו החדשה כדובר בית החולים המרכז הרפואי לגליל בנהריה, חש העיתונאי הוותיק גל זייד מעין המפרץ כמי שהוא עצמו זקוק לאשפוז בגלל מה שהוא מגדיר פיצול אישיות. כמי שכתב, ערך, ושִכתב במשך 22 שנים עיתונים מקומיים בצפון ("הד הקריות", "זמן חיפה", "כלבו", ובשנים האחרונות את "מבט נהריה" ו"חדשות עכו") - מצא עצמו זייד חוסם ידיעות לא מחמיאות שהעיתונאי והעורך שבו היו דורשים לפרסם, אך גם כמי שעכשיו צריך להזיע כדי שהחדשות שהוא מעביר למערכות ייכנסו למהדורות.
לאחר מאה ימי חסד שבהם לא התראיין על המעבר מעיתונות לדוברות, נעתר גל זייד (48, נשוי ואב לשלושה) לספר על המקום החדש שמעסיק אותו מרבית שעות היממה. "חציתי את הקווים אחרי יותר משני עשורים כעורך וככותב, ואני מודה שזה היה מוזר מאוד בעבורי להיות בצד השני של המתרס. הרי מרבית העיתונאים בצפון היו קולגות שלי, ולעיתים עבדתי איתם באותה מערכת, וכיום אני צריך להיעזר בהם ולא אחת להגיב על שאלות לא פשוטות או לחסום מידע שהם מבקשים לקבל. אני יכול להבין עיתונאי שלא אוהב את תגובת גל הדובר. זה לא פשוט, אבל מתברר שהדבר אפשרי, כיוון שלאחר שלושה חודשים אני חש הזדהות מלאה עם התפקיד ועם בית החולים, ואלמלא כן לא הייתי מסוגל להצליח. אני בן אדם שמסתגל מהר, וזה עזר לי בכניסה לתפקיד החדש".
המרכז הרפואי לגליל נהריה מעניק טיפול לכלל יישובי הגליל המערבי ולאוכלוסייה המגֻוונת שבו - כ־600 אלף איש. בבית החולים הצפוני 700 מיטות אשפוז, והוא בנוי לא רק מעל הקרקע אלא גם מתחת האדמה לטובת מיגון בשעת מלחמה או נפילת טילים.
המבחן הראשון והקשה של גל זייד כדובר היה כבר בשבוע הראשון לעבודתו בבית החולים. תאונה קשה מאוד בכביש 89, שהוא הנתיב היחיד למרכז הרפואי, שיתקה את כל הכניסות והיציאות לבית החולים וממנו. במשך כמעט יממה היה המקום קרוב להגדרה של נצור. אמבולנסים התקשו להגיע, ורופאים איחרו למשמרתם.
"זה היה האתגר הגדול שלי, כיוון שהמטרה היתה לזעוק את זעקת בית החולים בכל גוף תקשורת אפשרי", הוא אומר. "כבר שנים רבות מדברים על הרחבת הכביש ועל תוספת נתיב גישה הולם, אך כלום לא נעשה בעניין. בשל המצב הקשה שנוצר בדרכי ההגעה לבית החולים, נתקלתי במראה קורע לב של אדם מבוגר וחולה שהיה צריך לצעוד לבית החולים כשהוא על קביים ועם בלון חמצן. העברתי את הסיפור לגורמים בתקשורת, וזה עשה את שלו. היתה כתבה גדולה בעיתון מרכזי, ולפני כמה ימים הודיעו לנו על פתיחת נתיב מיוחד לבית החולים שיקל את התנועה. חשתי סיפוק אדיר מהמשבר שהסתיים בהישג".
למרות השקט המתעתע ביננו לבין לבנון, עלול גם הגבול הזה להתחמם. כיצד ערוך בית החולים בגליל המערבי לקראת הבאות?
"אנחנו ערוכים 24/7 למלחמה או לירי קטיושות, וזה לא מהיום. יש לנו בית חולים תת־קרקעי שמסוגל לקלוט מחלקות שלמות על המאושפזים שבהן. מי שלא זקוק לאשפוז, או לא ממתין לניתוח דחוף, יחזור הביתה והשאר יטופלו ללא חשש".
איך נראה היום־יום שלך לעומת זה שהיה לך כעורך וככותב?
"כאן אני עובד קשה הרבה יותר, ולאורך כל היממה. גם בבית בעין המפרץ אני ממשיך לעדכן את הכתבים ולהעביר תגובות. יש לי קבוצות ווטסאפ של עשרות כתבים ומכותבים, ואני מטפל בכולן. אני אוהב מאוד את התפקיד, אף על פי שזה פוגע לא מעט בחיי המשפחה ובעיסוקים האחרים. בסופי שבוע אני מנסה להתנתק, לא תמיד בהצלחה. מבחינה זו היתה העיתונאות קייטנה".
