יוניי סקיבה, חברת קיבוץ עברון ואמא אמיצה ממוצא אתיופי, התקשתה להשלים עם המראות הקשים ברחבי המדינה לאחר הלווית הצעיר סלומון טקה שנורה למוות בידי שוטר. היא הזדהתה עם הכאב, עם התסכול ועם הייאוש של צעירי העדה נוכח המוות המיותר, אבל הרבה פחות עם המחאה האלימה שראתה ברחובות ובשידורי הטלוויזיה.
זמן קצר לאחר ששבה מההלוויה של טקה לביתה שבקיבוץ החליטה לעשות מעשה. בעידודו של גיסה, שהפציר בה להצטרף למאבק למען בני ובנות העדה, היא החליטה שצריך לתת למחאה הזאת גוון שונה בתכלית – כזה שלא יגלוש לאלימות ולפגיעה בנפש. כך נוצרה מחאת הסדינים הלבנים שכבר צוברת תאוצה בפייסבוק וברשתות החברתיות.
עשרות נשים ממוצא אתיופי – וגם רבות אחרות שמזדהות עם מאבק העדה להכרה וקבלה – העלו תמונה שלהן במרחב הציבורי כשהן עטופות בבד לבן, רמז ומחווה ללבוש האתיופי המסורתי, אך לא רק. סקיבה קוראת לנשים מכל רחבי הארץ לקיים "צעדות לבנות" שיסתיימו בתחנות המשטרה של העיר או היישוב שבהם הן מתגוררות, ובהגיען לשם פשוט יעמדו כשדגל ישראל בידן ויקיימו עצרת מחאה שקטה. מחאה על היחס ליוצאי אתיופיה, על היחס המפלה והמדכא של החברה ועל הגורל הצפוי לילדי העדה אם לא יקבלו תמיכה ועידוד אמיתיים.
"אינני דוגלת באלימות", כתבה בעמוד הפייסבוק שפתחה לטובת המחאה השקטה והמתגבשת, "אבל אני מעודדת מחאה וצעדה המחוברת לי כאישה וכאמא עם דגל הלאום של כולנו, דגל ישראל".
מדוע דווקא סדין לבן?
"לבן ביהדות מסמל אבלות. סדין לבן בימים הללו מייצג בעיניי – את ה'צורך' להחביא את השחור שבי כי המדיניות מעודדת את הלבן על פניי. הבד הלבן יאפשר לי כאמא גם להסוות את הילד השחור שלי מפני אלו הרוצים להרוג אותו. אני קוראת מכאן: אמהות, נשים ואחיות – התעוררו, צלמו את עצמכן ותתייגו אתכן".
סקיבה עלתה ארצה מאתיופיה לאחר מסע יסורים מפרך דרך סודן כשהיתה בת שמונה. מאז 1991 היא מתגוררת בקיבוץ עברון עם עוזי בעלה וארבעת ילדיה. היא בוגרת לימודי חינוך במכללת אורנים ומטפלת בפסיכודרמה. בשנת 2007 הקימה סמוך לביתה בקיבוץ את "מבהרטיי" (האור שלי באמהרית) – בקתה כפרית אותנטית ברוח העדה האתיופית. בבקתה ומחוצה לה היא מארחת קבוצות, מקיימת טכסים מסורתיים, מגישה ארוחות מהמטבח האתיופי, ובעיקר מספרת על עצמה ועל הקהילה שממנה יצאה טרם הגיעה לעברון.
מדוע החלטת על המחאה השקטה?
"כי אני מאמינה שזה לא אפקטיבי להגיב בכעס על כעס, שאלימות לא יכולה להיענות באלימות, ושרצח לא ניתן לפתור ברצח. אני לא מאמינה בעין תחת עין ושן תחת שן. כל זה לא אומר שאני לא כואבת את שקרה ומזדהה לגמרי עם כאבם של הצעירים האתיופים שיצאו לרחובות. מחוץ לכך, צריך היה להמתין עם המחאה עד לאחר שהמשפחה תסיים לשבת שבעה על בנה שנרצח. כאשה וכאם, וכמי שחשה לא אחת באפליה כלפי בני העדה שלי, חשבתי שהדבר הנכון יותר מבחינתי יהיה לגונן על הילדים שלנו ולשאת אותם על הגב שלנו.
"הארץ הזו תמיד תהיה קדושה עבורי, הדגל הוא גם שלי, ולכן אני באה ממקום של פיוס ולא של עימות. הרצח הזה, של נער תמים שהיה מחוץ למתנ"ס ונורה בידי שוטר לבוש אזרחי, מעורר גם אצלי שאלות. מה יהיה על הילדים שלי שמזוהים בשל צבע עורם כ'מסוכנים' לציבור? מה יקרה לצעירים שלנו לאור היחס של הרשויות כלפיהם? אני חרדה ומפוחדת וכמוני עוד רבות מהאמהות. על כך באתי למחות ולהפגין".
איך את מסבירה את האלימות של המפגינים?
"הם עשו זאת מתוך תחושות של פחד, של חרדה ושל כאב שהצטבר. יש להם תחושה של חוסר תקווה. שום גוף לא מטפל במצוקות שלהם או בקבלה אמיתית לחברה הישראלית הלבנה. אני יכולה להבין את כל זה, וגם להזדהות עם זה, למרות שהדרך האלימה שבה נקטו אינה מקובלת עליי. מיד לאחר הרצח הנורא צריך היה לפתוח את כל בתי הספר בארץ, לקיים שיחות על מה שקרה ולהעלות דרכים לפעולה. גם ראש הממשלה היה אמור להניח לכל הדברים האחרים ולהכריז על תוכנית חירום לטיפול אחר בעדה. אפילו במתנ"ס עצמו שבסמוך לו נרצח טקה לא נעשה דבר מיד לאחר האירוע".
ומדוע דווקא מחאה נשית?
"כי יש לנו עוצמה וכוח, וכי אנחנו פרקטיות. אין כמו אמהות שבאות לגונן על ילדיהן. רק אנחנו יכולות להציל את המצב ואת הילדים שעלולים להיות הקורבנות הבאים".
לסקיבה ישנה תוכנית מפורטת לתיקון המצב. היא קוראת לכנס חירום חברתי בראשות ראש הממשלה שאותו יובילו כל רשויות המדינה. היא מפצירה במשרד החינוך לפתוח את בתי הספר, גם בחופש הגדול, ובעזרת פסיכולוגים ואנשי מקצוע לטפל בנערים בני העדה. היא קוראת לקיים רבי שיח בכל רחבי הארץ כדי להרגיע את הרוחות ולשנות את מה שמצטייר כמשבר אמון קשה בין עולי אתיופיה לחברה הישראלית.
ומה את חושבת בעניין הזה על החברה הקיבוצית?
"אני מאוכזבת מאוד, הן מחברי הקיבוצים והן מהמושבים. בגלל שהם לא נחשפים לבני העדה האתיופית הם אדישים למתרחש ולא נוקטים בשום פעולות להתקרב אלינו. מסוגרים בתוך עצמם ומתעלמים מהשטח הבוער. גם כאן צריך לעשות מעשה".