רב־סמל נבו לביא ממעוז חיים, מ"כ רובאי בחטיבת כרמלי, זכה באות מצטיין הרמטכ"ל במילואים לשנת 2019. הפרס הוענק לו השבוע ביום ההוקרה למערך המילואים של צה"ל.
לביא (39) נולד במעוז חיים, נכד למקימי הקיבוץ. בשנת 1986 עזבה המשפחה את ישראל בעקבות הצעת עבודה שקיבל אביו והשתקעה במלבורן, אוסטרליה. עם זאת, הקשר עם הקיבוץ, שם מתגוררות אחיותיו של אימו, נותר הדוק.
"ההורים שלי ישראלים. דיברנו עברית בבית, שמענו מוזיקה ישראלית, ואפילו האוכל נותר נאמן למולדת", הוא אומר בחיוך. "היינו בית ציוני עם המון מודעות לישראל. זה חיבר אותי כל השנים לארץ, אף על פי שלא גדלתי בה. שמרנו על קשר עם המשפחה שנשארה, הדודות ובני הדודים".
אף שהוריו נותרו באוסטרליה, החליט לביא בגיל 19 לעלות לבדו בחזרה ארצה, במטרה להתגייס לצה"ל. הוא עבר להתגורר בקיבוץ ועבד במדגה. הדודים היו המשפחה המאמצת שעזרה לו להיקלט, והיחסים עימם חמים עד היום. "כל התהליך של העלייה והגיוס היה מזורז מאוד. בתוך שלושה חודשים מהרגע שהגעתי כבר עליתי על מדים. זה נראה לי חשוב מאוד לבוא ולהתגייס. באתי עם הרבה מוטיבציה, אבל גם עם לא מעט תמימות. לא הכרתי כלום. לא ידעתי אפילו מה ההבדל בין נעליים שחורות לאדומות בצבא ומה הנוהל ביחידות הצבאיות. אבל לאט־לאט למדתי הכל", הוא מתאר את המהפך בחייו ואת התקופה הראשונית כחייל בודד.
לביא התגייס ליחידת מודיעין, ולאחר מכן עבר לסיירת גולני. "גרתי עם שותף בדירה קטנה בקיבוץ, ככה גרו אז חיילים, והצבא עזר בשכר הדירה", הוא מתאר. בזמן שירותו הצבאי פרצה האינתיפאדה השנייה. "היינו כבר לקראת סוף מסלול, לוחמים אחרי הכשרה. זו היתה תקופה אינטנסיבית, ועבדנו בכל הערים ביהודה ושומרון. לא סיפרתי להורים על כל מה שאני עושה כדי שלא ידאגו, אבל הם הבינו את המצב. אני לא מצטער ולא מתחרט".
במהלך השירות הסדיר הוא שמע עם חבריו ליחידה לא מעט סיפורים ומור"קים על ההיסטוריה הצבאית הקשורה בלבנון, וב־2006 נאלצו לטעום את טעמה המר של המלחמה כשנקראו כמילואימניקים בסיירת כרמלי (חטיבה של יוצאי גולני) לחזית הקרב. "היתה הרבה התרגשות להיכנס ללבנון, אבל נתקלנו בלא מעט בלגן", הוא מתאר את התקופה. הוא נמנה עם אלו שהשתתפו במבצע החילוץ המורכב של עשרות חיילי החטיבה שנפגעו מירי טילים של חיזבאללה על בית בכפר דבל.
גם בשנים שלאחר מכן המשיך והתמיד להתייצב למילואים בתפקיד קלע. ואפילו כעת, כשהוא נושק לגיל 40, הוא מסרב לפנות את המדים מהארון. "אני מקווה שזה לא הסוף, כי אנחנו רוצים להמשיך כצוות כמה שאנחנו יכולים. אני משתדל לעזור כמה שיותר - אם צריך מישהו שיבוא לימ"ח (יחידת מחסני חירום) לעזור ולסדר; או אם צריך חייל שיתנדב למשימה. אני שואף לעשות כמה שיותר, לא כמה שפחות".
בהמלצת מפקד הפלוגה שלו אסף אסולין, ובעידוד חבריו לחטיבה שתיארו אותו כלוחם שנותן מעל ומעבר, הוחלט כאמור להעניק לו את אות מצטיין הרמטכ"ל. "אני אדם שקט שקצת מובך מכל הסיפור הזה ומשתדל שלא לענות מזה עניין, אז ביקשתי שהמ"פ יבטל את הפרס - אבל הוא לא היה מוכן", אומר לביא.
כמה מילים אישיות?
"אני תמיד אומר שמה שקיבלתי מצה"ל, מהיחידה ומהצוות, זה בעיניי יותר ממה שאני נתתי. בגלל זה אני מרגיש מעין חוב לתת בחזרה כמה שיותר. השירות שלי והאנשים שפגשתי הם שעיצבו אותי ועשו את מי שאני. אני מאחל לכל אחד שיהיה לו צוות כמו שלי - החברים הכי טובים לכל החיים".
לביא, שהוריו נמצאים עד היום באוסטרליה עם שתי אחיותיו (אחות שלישית עלתה אחריו אף היא כדי להתגייס), הוא כיום מהנדס מכונות ועובד במפעל פלסטיק בעמק הירדן. הוא מבטיח להמשיך לשרת, ולעשות זאת במסירות ובצנעה.
