הטרגדיה שאירעה במהלך הטיול בנחל צפית בסוף השבוע האחרון, החזירה רבים מהקיבוץ הדתי-לאומי חפץ חיים למקרה דומה שהתרחש בסוף חודש ספטמבר 1975 בנחל דרגות הסמוך למצפה שלם.
2 צפייה בגלריה
לא שוכחת. מימוני-ליבן והידיעה בתקשורת על האירוע, צילום: ארכיון חפץ חיים ומוזאון החלוץ החרדי
אז היו אלה בני גרעין נח"ל ובנות שירות לאומי שירדו לטיול של יום בערוץ המפותל, שם נקלעו לשיטפון שגבה את חייהם של שישה צעירים.
13 מטיילים נוספים ושני מדריכים מלווים מהקיבוץ הצליחו לחלץ את עצמם מהמים הגועשים לאחר שטיפסו על קירות הנחל, והגיעו בסיוע לוחמי יחידת החילוץ 669 למקום מבטחים.
לאה מימוני-ליבן (63), בת חפץ חיים, היתה אז סטודנטית ביום האחרון של חופשת סוכות. היא הצטרפה יחד עם חברה למטיילים באותו טיול, שהפך לטראומה המלווה אותה מאז.
גם במקרה ההוא, כמו היום, סכנת השיטפונות היתה ידועה ומימוני-ליבן פנתה בעצמה לאחד המדריכים בבקשה שישקול שנית את היציאה לטיול – אבל דבר לא עזר למנוע את האסון.
מימוני-ליבן ומשפחתה עזבו לבסוף את חפץ-חיים לטובת מגורים במרכז הארץ ב-1991, אבל הם מקפידים לבקר בקיבוץ לעתים קרובות. היא אם לארבעה ילדים שאחת מהן מתגוררת בקיבוץ, וסבתא ל-19 נכדים.
"האירוע הקשה שמלווה אותי ואת מי ששרדו אותו כל החיים, ושגרם לי לכתוב פוסט קצר וליצור קשר עם אלה ששרדו את השיטפון, התרחש ב-30.9.75", סיפרה מימוני-ליבן למיינט קיבוץ.
"הייתי אז סטודנטית צעירה ונשואה. ביקשתי להצטרף למטיילים שהיו בני גרעין בתקופת השל"ת, בנוסף לבנות קיבוץ ובנות מהחוץ שהיו בשירות לאומי. זו היתה תקופה אחרת, שונה מהיום בכל הקשור לתקשורת ולעדכונים און-ליין על פגעי מזג האוויר, אבל הסיכון היה דומה.
"ניגשתי לאחד משני המדריכים ערב לפני היציאה, ואמרתי לו שיש סיכון לשיטפון באזור אליו אנחנו אמורים לצאת. בדיעבד התברר לי שהיתה תוכנית חלופית, אבל זה לא נאמר לי. בשעה חמש לפנות בוקר יצאנו דרך ירושלים למצפה שלם. הגענו בשעה תשע לערך, וב-14.00 התרחש האירוע הקשה.
"אני זוכרת שמזג האוויר היה טוב, לא דיברו ברדיו על שיטפונות, הושמעה אזהרה רק בחדשות השעה תשע ואותה כבר לא שמענו כי התחלנו לרדת בנחל. רגע לפני הירידה בוואדי שאלנו אדם שהיה בשער הקיבוץ אם יש סיכון בטיול כזה בנחל דרגות. הוא ענה שאין ושאפשר לרדת ללא חשש".
החבורה עשתה דרכה בערוץ הוואדי. לקראת סיום המסלול והמפל האחרון החל לטפטף. המפל היה יבש לחלוטין.
"המדריכים האיצו בנו להזדרז כשהיינו על סיפו של המפל האחרון, כי הם הבינו את המשמעות של גשם באזור", נזכרה מימוני-ליבן.
"אני וקבוצה קטנה של מטיילים עוד לא התחלנו לרדת בסולם שהותקן לאורך המפל. שניים-שלושה אנשים ירדו, והיתה עוד קבוצה קטנה שהספיקה גם לרדת. לפתע שמעתי רעם אדיר, סובבתי את ראשי לאחור ונגלה לעיניי מראה שלא ראיתי ואולי לא אראה יותר בחיי. ראיתי קיר חום ואדיר מתקרב אלינו.
"זה היה גל עצום של מים שצבעם החום היה זהה לזה של קירות הנחל. טיפסנו במהירות על קירות הוואדי כדי להימלט, ובכל פעם התקדמנו עוד קצת כדי שהמים לא יגיעו אלינו. במקביל שמענו צעקות של בחור שהיה על הסולם ופרק את הכתף. שניים מאיתנו החלו להתקדם מזרחה כדי להזעיק עזרה מהקיבוץ.
"אני לא יודעת עד היום מי בסופו של דבר הזעיק את המחלצים, אולי היה זה נהג האוטובוס שחנה ליד מצפה שלם והבחין במה שקורה. הסיוע הגיע מהקיבוץ.
"אנחנו עברנו עם חבלים למקום מבטחים, אבל כל אלו שהיו מתחת למפל נהרגו. ארבעה בני גרעין שהיו בשל"ת מוקדם בחפץ חיים מתו, וגם שתי בנות שירות לאומי.
"אני חושבת שזה היה האירוע הראשון שבו לוחמי 669 חילצו אזרחים מאסון כזה. הם חילצו גם מתים וגם חיים, וממש עבדו לתוך הלילה. במקביל הגיע רכב מחפץ חיים.
"אנחנו התקבצנו במועדון במצפה שלם והתחושה היתה איומה. משפחות ההרוגים היו המומות וכואבות, ואז לא היתה תמיכה נפשית כמו היום. עזרנו כלכלית למשפחות שהיו במצוקה, אבל לא הרבה יותר מזה. ביום שישי האחרון הכל חזר אליי".
מדריך הטיול מטעם חפץ חיים והאחראי על הנחלאים, שגם הוא יצא לטיול, נחקרו בתקופה שלאחר האירוע והוגש נגדם כתב אישום. בית משפט השלום זיכה אותם, המדינה ערערה, ובבית המשפט המחוזי הם הורשעו.
הקיבוץ ערער לבית המשפט העליון שזיכה אותם בשנית מכל אשמה. במהלך השנים עזבו שני המדריכים את הקיבוץ עם משפחתם. אחד מהם נפטר, ואילו השני נפצע בתאונה וחזר לקיבוץ.
מה יש לך לומר על האירוע האחרון?
"אני לא אוהבת, בלשון המעטה, את התלייה בכיכר העיר. אף אחד מאיתנו עדיין לא יודע מה בדיוק קרה, ולמה קיבלו החלטה כזו שהסתיימה באסון. צריך לקחת צעד אחורה, לנשום קצת, ולהניח לרשויות לבדוק ולהוציא מסקנות.
"הרי מדובר במדריכים שעושים פעילות חינוכית אדירה, בחניכים שהם מלח הארץ. נשמע גם אותם ולא נמהר לשפוט ולתלות. בואו נעצור את השיטפונות שיש עליהם שליטה ולא נמהר לשפוט ולהאשים".
