מחקר חדש מנסה להאיר נקודות מעט אחרות בהקמתה של התנועה הקיבוצית, וטוען כי דווקא התפתחויות ביטחוניות, ובפרט מאורעות תר"פ ותרפ"א, הן שחשפו את עוצמת ההתנגדות של תושבי הארץ הערבים לציונות.
ד"ר דניאל דה-מלאך, בן רביבים ומומחה לסוציולוגיה היסטורית במחלקה למינהל ומדיניות ציבורית במכללת ספיר, מזים במחקרו את ההנחה שהקיבוצים הראשונים קמו כביטוי לאידיאולוגיה שהביאו איתם מאירופה חלוצי העלייה השלישית.
ברקע למחקר, אותו ערך דה-מלאך עם פרופ' לב גרינברג מאוניברסיטת בן גוריון ומתמקד בהתיישבות היהודית ובהתנגדות הפלסטינית בין השנים 1923-1919, מצוין כי באותה תקופה היו הקבוצות החקלאיות בארץ נתונות במשבר כלכלי וחברתי עמוק שאיים על עתידן. אף לא אחת מהן דגלה בשיתוף כלכלי מלא של הרכוש, והקונצנזוס בקרב הממסד הציוני ומנהיגות הפועלים קבע באותם ימים כי הדרך הרצויה לבניית יישובים חקלאיים היא קואופרציה דוגמת המושב, ולא קומונה.
ארבע שנים אחר כך, בשלהי 1923, כבר עמדה במרכז ההתיישבות היהודית תנועה קיבוצית משמעותית שכל חבריה דוגלים בשיתוף מלא בתחום היצרני, בבעלות על הרכוש ובצריכה. לידתה הבלתי צפויה של התנועה, דווקא באותן שנים ועל רקע המאורעות, מוסברת בספרות בעיקר כביטוי להשפעה של האידיאולוגיה שהביאו עמם מאירופה החלוצים.
במחקרו מציע דה-מלאך ניתוח שונה, המתמקד בהתפתחות הביטחונית באותן השנים ובפרט במאורעות תר"פ ותרפ"א. בעקבות ההתנגשויות האלימות נטשו הבריטים את כוונתם לכלול גדודים עבריים בשורותיהם, והודיעו שיתמכו באספקת נשק לטובת התארגנות עצמאית של היישובים היהודיים להגנה עצמית.
על רקע החשש מהתקוממות ערבית הם נסוגו גם מתכניות קודמות להקצות לתנועה הציונית אדמות מדינה מרובות, ומיסדו את הדגש על גביית מסים מחקלאים לעומת תושבי העיר. במצב החדש, עמדה ההתיישבות היהודית הכפרית בחלקים ניכרים בארץ בפני שילוב של אתגרים ביטחוניים וכלכליים חמורים. באתרים רבים גם אנשי המושב הקואופרטיבי לא הסכימו לקבל על עצמם את הסיכונים הכרוכים בהתיישבות.
כך לדוגמה מתיישבי נהלל, שנחשבו לטובי החקלאים וליקירי הממסד, סרבו לעלות על הקרקע בעין חרוד. גם את עמק יזרעאל לא הצליחו ליישוב באותה תקופה לאור המצב הביטחוני, שהקשה, בין היתר, גם על יכולת הייצור והפרנסה.
בצל האירועים האלה קם ארגון ההגנה שמייסדו, אליהו גולומב, קבע בתקנון צורת חיים בקומונה. גדודי העבודה וההגנה החליטו לקנות את עמק יזרעאל אחרי שהבינו שאיש אינו מוכן ליישב אותו, לקחו על עצמם את משימת ההגנה על האזור וכך התפתחה צורת החיים הקיבוצית. כך שאם ב-1919 איש לא חשב על המבנה של קיבוץ, ב-1923 כבר הפכו כל הקבוצות לקיבוצים כתולדה של תנאים ביטחוניים קשים.
כמקרה בוחן לעבודת המחקר, בחר דה-מלאך להתמקד בהקמתו של קיבוץ דגניה. גם במקרה הנוכחי מצא כי התנועה הקיבוצית קמה בנסיבות ביטחונית שאפיינו את הישוב הישראלי באותן השנים.
דה-מלאך, מדוע ומתי החלו להקים קיבוצים שלא מתוך מניעים ביטחוניים?
"המניע לא היה אף פעם רק ביטחוני. הקיבוצים, לפי הבנתי, התיישבו במקומות שבהם היה ברור שבטווח הקצר צפוי הפסד כלכלי ולכן לא ניתן היה להקים מושבים או מושבות. האיום הביטחוני הוא מרכיב חשוב בזה. אבל היו גם גורמים נוספים. אם אני לא טועה, חפציבה עלתה על הקרקע בשנת 1921 גם משום שחבריה נהנו מתמיכה כספית מבחוץ וזה השפיע על השיקולים, כך שהתמונה היא מורכבת".
האם יש מחקרים שסותרים את ההנחות החדשות שלך?
"לפי הבנתי אין מחקרים כאלה, אבל רבים יחלקו על הפרשנות שאני נותן לאירועים. הנרי ניר ז"ל, פרופ' מבית העמק שחקר את ההיסטוריה של לידת התנועה הקיבוצית בדרך המקיפה ביותר שאני מכיר, הציג את הבעיה בספרו כשהסביר איך ב-1920 כל קבוצת ההתיישבות חיפשה את דרכה וב-1923 כבר הייתה התנועה הקיבוצית. זו השאלה המעניינת בעיניי. איך אף אחד לא חשב על קיבוץ כקומונה בצריכה וברכוש, וב-1923 זו הייתה כבר דרך מוכרת אותה ייצגה התנועה.
"ההסבר של פרופ' ניר שמדובר במפנה אידיאולוגי של אנשי העלייה השלישית שהציל את הקיבוץ. אני טוען שמדובר בהסבר לא מספק. הם לא הגיעו ארצה עם רעיון הקומונה המבוסס על שיתוף ברכוש.
"אני מציע לקשור את זה להתפתחויות הצבאיות והכלכליות של אותה תקופה, במרכזה החרפה במצב הביטחוני ומיסוי כבד על החקלאות שהפך אותה לבלתי רווחית בחלק ניכר של אזורי הארץ. לכן הפך הקיבוץ לצורת חיים נחוצה עבור הציונות והיא הסכימה לממן אותו".
המחקר של ד"ר דניאל דה-מלאך יוצג בכנס חשיפת מחקר תשע"ח שייערך במכללת ספיר ביום חמישי הקרוב, 19.10, ובו ייחשפו מחקרים נוספים של מרצי המכללה בתחומים שונים.
