ב־7 באפריל 1967 יזמה ישראל תקרית בשטחי קיבוץ האון, והסלימה אותה לתקיפות אוויריות בסוריה ולקרבות אוויר שבהם הופלו שישה מיגים סוריים. האירוע חשף לפני המשטר הסורי עד כמה הוא חסר אונים מול עליונותה הצבאית של ישראל.
הרמטכ"ל יצחק רבין השמיע גם איום ישיר על המשטר בדמשק. כל אלה העצימו את חששה של סוריה מישראל והביאו את ברית המועצות, מעצמת־העל המחויבת לסוריה, ולימים גם את מצרים, לנקוט מהלכים שתכליתם הייתה להרגיע את דמשק ולהרתיע את ישראל. סופם של צעדים אלו שהם דרדרו את האזור לסף מלחמה.
בשעה שבצפון היה מתח רב, הייתה זו דווקא מצרים, שהגבול אתה היה בתקופת רגיעה, שנקטה צעד בלתי צפוי. נשיא מצרים עבד אל־נאצר הכניס את צבא מצרים לתוך סיני ב־15 במאי 1967.
מספר ימים אחרי כן סגר נאצר את מצרֵי טיראן והוציא את כוחות האו"ם מסיני, צעד שיצר את תחושת החרדה הלאומית של תקופת ההמתנה.
ב־19 במאי נקראו חיילי המילואים להתייצב ביחידותיהם. אלפים רבים של חברי קבוצים עזבו את ביתם, את משפחותיהם ואת מקום עבודתם ברפת, בלול, במטעים בענפי השדה, בתעשייה ובחינוך. הם לבשו את מדי הקרב וחיכו להחלטת הדרג המדיני והצבאי מתי ואם יוצאים למלחמה.
בכל ימי ההמתנה נערכו הקיבוצים לקראת המלחמה המאיימת לפרוץ בכל רגע. אלה שישבו לאורך הגבולות עם מצרים, ירדן, סוריה ולבנון נכנסו לכוננות חסרת תקדים.
מי שחש על בשרו את המתח הביטחוני יותר מכולם היו הקיבוצים שהוקמו למרגלות הרמה הסורית. קיבוץ גדות סבל יותר מכולם, אך מתל קציר ועד דן היה חשש קיומי. הזיכרון של פינוי משמר הירדן במלחמת השחרור היה נחלת הכלל בימים ההם. ליקטנו מעט מההתרחשויות של אותם ימי טרום מלחמה, וממה שהתרחש בעקבותיהם.
(מתוך הספר 'בעיני הבנים', יגאל צחור, הוצאת כרמל)
חולתה
ב־7 באפריל 1967 חטף גדות הפגזה קשה, ובעקבותיה קבע יצחק טבנקין: "הסורים איבדו את הזכות להחזיק ברמת הגולן". חולתה, שלא הופגזה, ישבה במקלטים. אבל עשר דקות אחרי הפגז האחרון כבר היה ג'יפ שלנו שם לברר מה חסר ומה נפגע.
כך היה תמיד. קיבוצים שכנים, שלא נפגעו הפעם, הפיקו מצלקותיהם את התובנות והתייצבו ראשונים לעזרה: כביסה לתינוקות, ארוחת ערב לקיבוץ כולו, בעלי מקצוע. המתנה ומלחמה - הקיבוץ היה מתחם הגנה, כל תושביו מבני 15 ומעלה חיילים, מגויסים לבלימת הצבא הסורי.
החברים בנו את העמדות, תחזקו אותן, ישבו בהן ואחזו בנשק. מיד עם תחילת גיוס המילואים הופסקו הלימודים בכיתות ההמשך כדי להחליף את המילואימניקים. יומם התחלק בין עבודה במשק לאימונים בנשק.
מחלקת תול"ר של גדוד 33, שישב בגזרה, נשלחה לתגבור מחשש שעם הנ"ט המקומי - בזוקה אחת ושני תותחים נגררי טרקטור - נתקשה לעצור את השריון הסורי.
שטחי הכותנה מוקשו. בדף היומי מ־28 במאי נכתב: "אם התנאים יאפשרו, יימשכו החזרות לחגיגת סיום שנת הלימודים. קיבלנו תגבורת, מילואימניקים שלא עברו סדיר, עושים רושם טוב. עוסקים חצי בעבודה חצי בהגנה. ילדי הגן, שלא הורשו לצאת לחורשה, הדליקו מדורת ל"ג בעומר בארגז החול.
ב־29 במאי: "ליל חפירה. הלילה חפרו מרבית החברים במשמרות של ארבע שעות. החפירה החיונית נגמרה. נמשיך לשפץ, כי זיעה חוסכת דם. החברים נקראים לשמור על הנשק שלהם נקי ויבש. ניסינו לקצור את החיטה סביב המוצבים, אך היא עדיין רטובה. חלקות אחדות יידלקו כנראה.
טירת צבי
מאי 1967. יום העצמאות ה־19 למדינת ישראל נחגג בטירת צבי בטקס המסורתי שנקבע עוד בשנת תש"ט. אחרי תפילה חגיגית עם 'הלל' בבריכה, יצא כל הקהל למסדר שכלל הנפת הדגל, השמעת פרקי תנ"ך, העלאת נס הקוממיות ושירת ההמנון.
למחרת, לאחר תפילת החג, יצאה שיירת האוטובוסים המסורתית לטיולי החג לקיים מצוות 'קום התהלך בארץ'. חברי השכבה הצעירה הצפינו לעבר הגליל. בדרכם נכנסו לקיבוץ תל קציר, וצפו על חלקות המריבה עם הסורים. במצעד יום העצמאות בירושלים השתתפה נבחרת מבנות הגרעין.
המצרים החלו מְתגברים את כוחותיהם בסיני. למחרת הוכרזה כוננות. בטירת צבי הוקמה ועדת מצב שכללה את נציגי המזכירות ואת אנשי הביטחון. עלון 'בטירה במערכה' - הוראות לשעת חירום:
הוראות האפלה:
1. כל הציבור, ילדים, חברי הגרעין והחברים חייבים להתארגן למצב של האפלה.
2. כל הבתים חייבים להצטייד באמצעי האפלה.
הוראות לתפיסת מחסה:
1. בצאתך מהבית כבה את כל האורות ונתק כל מכשיר חשמלי.
2. תפוס מחסה קרוב בשוחה, בחפירה או בעמדה.
3. בשעת התפוצצות, חפה בידיך על עורפך ואוזניך.
כך תנהג במקלט:
1. היכנס במהירות, ותפוס מקום הרחק מהפתח כדי לאפשר כניסה לבאים אחריך.
2. שב במנוחה! אל תגרום בהלה במוצא פיך!
3. אל תעשן.
הודעות:
1. יש לשים לב למכשולים, כמו חוטי טלפון, חפירות ושוחות ביום, ובעיקר בלילה.
2. חופשות רק בתיאום עם בנימין סימון.
3. חזרת מחופשה? התייצב במטה והודע על כך.
4. בהצלחה לבני י"ב הניגשים מחר לבחינת הבגרות בתלמוד.
גויסו חברים רבים ממשקי האזור, ובמשך לילה אחד הניחו שדה מוקשים נגד טנקים בחגורה שחסמה את המעבר מדרום לטירת צבי. טירת צבי מופגזת. עובדי הגזר הותקפו במקלעים כבדים בהיותם בשדה. איש לא נפגע.
סידורים ללילה: ילדים ובלתי לוחמים ישנים במקלטים. אנשי העמדות בעמדותיהם. אצלנו, אחרי שתי ההפגזות אתמול בצהריים, הופגזנו בשלישית. פגז פגע בקו המתח הגבוה, וזה נפל על קווי הטלפון וגרם רעש בכל הקווים. נתן בירנד יצא וניתק את החוט הפגוע ליד שדה אליהו והקשר חודש.
תל קציר
באפריל 1967 הסורים מפגיזים בעוצמה רבה את תל קציר, האון ועין גב. מטוסי חיל האוויר מופעלים לשיתוק מקורות אש הארטילריה והשריון הסורי. בשלוש קרבות אוויר מופלים שישה מטוסי מיג 21 סוריים.
יוני 1967 - מלחמת ששת הימים. חמישה ימים ברציפות מפגיזים הסורים את תל קציר. החברים נערכים להגנה בעמדות, הנשים והילדים במקלטים. במלחמה נפגעים ישירות מבני מגורים, בתי ילדים, חדר האוכל והספרייה, והשדות עולים באש. בעלי חיים נפגעים.
שבת, 10 ביוני 1967 - האוגדה בפיקוד אלעד פלד נערכת לכיבוש מוצבי הרמה ברכס תאופיק. הסורים נסוגים, כוחות צנחנים בפיקוד דני מט, עם פלוגת טנקים ויחידת הנדסה, מטפסים בדרך הלבנה לעבר תאופיק העליונה.
הכפר והמוצבים נמצאים ריקים. עם הכוח עולים חברי תל קציר ומניפים את דגל ישראל על עמדת האו"ם בתאופיק. בערב נוחת אלוף פיקוד הצפון דוד אלעזר ודמעות התרגשות בעיניו. המלחמה הסתיימה!
את כל הארוחות עד חג הסוכות אוכלים החברים והילדים על הדשא המרכזי, מול חדר האוכל השרוף.
יום הכיפורים תשכ"ח: ראש הממשלה לוי אשכול, השכן מדגניה, כותב בספר האורחים: "ויהי אחר הדברים ואחר הרעמים ואחר הברקים ותשקוט הארץ".
לכמה שנים? לחודשיים. אז מתלקחת מלחמת ההתשה. הילדים חוזרים למקלטים למשך שנתיים, ורק בספטמבר 1970 הגזרה נרגעת.
מצר
22.5.1967 - שיחת קיבוץ. נמסרה סקירה על התקדמות ההכנות הביטחוניות, והודגש שהימים הבאים יכולים להיות מכריעים.
23-27.5.1967 - הכנת כניסת הילדים וכלל האוכלוסייה למקלטים. תרגול הילדים בירידה למקלטים בעיניים עצומות, שיתרגלו לתנאי ההאפלה. חלוקת האוכלוסייה למקלטים. בינתיים המתח באזור עולה. באחד הלילות גויסו הצנחנים וחברים מיחידות נוספות.
הקיבוץ נכנס למערך אבטחה יום וליל, עם עבודה, התבצרות ואימונים. רגיעה מסוימת בסוף מאי, נראה שחוזרים לשגרה.
30.5.1967 - לאחר ברית חוסיין־נאצר חזרה מצר להיות בקו הראשון מול הירדנים ושבה לתגבור הביצורים והאימונים.
3.6.1967 שיחת קיבוץ - ביטול הרגיעה הזמנית והגברת המאמץ לסיים את כל ההכנות והסידורים להיערכות המשק.
5.6.1967 - המערכה החלה בדרום. ב־00:12 שומעים את הדי ההפגזות על יישובים באזור: יד חנה, בחן, מי עמי. אין מושג מי יורה על מי. עם שמיעת החדשות ברדיו על יריות לעבר יישובי הסביבה, כל האוכלוסייה ירדה למקלטים. במשך היום רואים את ההפגזות על מי עמי ואת פעולות חיל האוויר.
6.6.1967 - בלילה, תוך כדי מילוי שקי חול, היינו עדים להפגזה בכיוון מזרח. למחרת נודע לנו שהכפר יעבד, עם כל הרכס המזרחי, נכבש על ידי צה"ל. הבנו שעבורנו המלחמה נגמרה.
להב
מאי 1967 - החל גיוס המילואים. טובי בנינו - הצנחנים, השריונאים ושאר הגיבורים - קראים לשירות ועוזבים בחופזה את הבית ואת המשק, דווקא בעונת הקציר וההכנות לקטיף המשמש. בלהב נשארו הילדים, החברות ומעט חברים השייכים להגנה המרחבית.
קיבוץ להב פרוש אל מול הקו הירוק בדרום־מערב הר חברון. בינינו לבין הגבול כ־800 מטר בלבד. מחפרון שהגיע מאין שהוא החל לחפור בתוך הקיבוץ תעלות בכל מקום אפשרי, כדי שאפשר יהיה לקפוץ לתוכן בתוך שניות ולמצוא בהן מחסה.
כמה מהחברים הקימו מוצב קטן על גבעת החרבה בצפון הקיבוץ, אחרים שיפרו תעלות ישנות על התל שמעל הקיבוץ. המקלטים נוקו, הוספנו בהם מיטות לילדים, ואורגן מקלט מרפאה. הנשק ממחסן הנשק חולק לחברים.
מוקשים, היזהר! באחד הימים הגיע טלפון: האם יש ביניכם לוחמי הנדסה? "לא", ענינו, "כולנו בוגרי הנח"ל". לא חשוב, גם זה בסדר. תכינו מקסימום אנשים. בערב הגיעו שני סמיטריילרים גדולים, עמוסי ארגזי מוקשים. יצאנו לחפור את הבורות בהדרכת חיילי ההנדסה, שהלכו אחרינו וחימשו את המוקשים שהונחו מחוץ לגדר, בצד המזרחי הפונה להר חברון, כלפי הגבול.
תוך כדי העבודה נתן לנו אחד מהקצינים הסבר גאו־צבאי: לצה"ל ברור שהירדנים ירצו לחבור למצרִים, לבוא מול להב.
הירידה על גבי שלוחות רכות ונוחות, עם אפשרות להתפרס על רוחב גדול, ואז להב - קיבוץ קטן, וכמוהו דביר ובית קמה, וכמה מושבים. בקיצור, בדרך הקצרה ביותר, הדלילה ביותר, והמאפשרת לכל מחלקת טנקים ירדנית לגלוש בציר נפרד ולנוע במקביל. לכן באנו למקש את הכניסה לקיבוץ שלכם. הסבר זה רק הוסיף לתחושת ההתבצרות־התחפרות.
ביום שני, 5 ביוני 1967, יצאו הקומביינים לקצור. גם בצד השני של הגבול נראו הפלחים קוצרים במגלים ותולשים. גם אצלם הייתה זו עונת הבשלת החיטה. בסביבות 9 או 10 בבוקר שמנו לב שהקוצרים בצד השני נעלמו והסתלקו. דיווחנו על כך לגוש לכיש בבית גוברין, והמשכנו לקצור.
ב־12:30 התקבלה שיחת טלפון: הוראה להחזיר את הקוצרים הביתה מיד ולהוריד את כל האוכלוסייה למקלטים. עשינו כנדרש. בתי הילדים התרוקנו במהירות. האימהות הורידו את הילדים וירדו בעקבותיהם למקלטים שעמדו לרשותנו.
חלפה שעה, ולפתע - בום מחריש אוזניים. ההפגזה עלינו החלה. במשך כשעתיים ויותר נפלו פגזים בחצר. בתחילה מחוץ לקיבוץ, לפני הגדר או מאחורי הקיבוץ, ביער. לאט־לאט היו הפגיעות יותר בתוך החצר. באורח פלא נפלו כל הפגזים בין הבניינים ולא היו פגיעות ישירות.
רגעי החרדה התחלפו בתחושה שההתארגנות של השבועיים האחרונים הוכיחה את עצמה. ההפגזה נמשכה כשלושת רבעי השעה, ונפלו בה כ־45 פגזים בתוך החצר ועוד כ־30 על הגבעות ובסביבה. התעלות והמקלטים מנעו קורבנות.
רסיסים גדולים חדרו למיטות ריקות של ילדים. בסביבות חמש אחר הצהריים השתרר שקט. ההפגזה פסקה. מישהו עלה בג'יפ הפלחה לגבעה שמולנו, שמעבר לגבול. מעט מאחורי פסגת הגבעה עמדו ארבעה טנקי צנטוריון ירדניים נטושים, כמעט שלא פגועים.
סביבם התגוללו 240 תרמילי פגזים. התברר שצוותי הטנקים ירו את כל הזיווד שלהם, ומחוסר תחמושת נוספת, ואולי שמעו על הקרבות בירושלים, הסירו את המקלעים ומיהרו להסתלק בטנדר שעקבותיו נראו בעפר.
המלחמה תמה. הניצחון השכיח את ימי האימה של ההמתנה. המציאות עולה על כל דמיון, יש שכרון חושים טוטלי, כולם חיים בתזזית לתור את הארץ החדשה, חברי קיבוץ חילוניים נוסעים לנשק את אבני הכותל, לראות את הר הבית, לגעת בקבר רחל ולהריח את השווקים בקלקיליה, בשכם ובעזה.
וצריך להגיע מהר ככל האפשר לסנטה קטרינה לפני החזרתה למצרים. בימי הקיץ נוסעים לחופים המדהימים של נואבה, של דהב ושל ראס מוחמד. אך מעבר לפינה מחכים ימים אחרים - ימי ההתשה.
(הקטעים מתוך הספר 'קיץ 67: המלחמה על הבית - הקיבוצים בחזית הביטחון וההתיישבות, 50 שנה למלחמת ששת הימים' שיֵצא לאור בקרוב, ובאדיבות ארכיוני הקיבוצים ואליעזר זקס, הוצאת קורדינטה)