בסוף שנות הארבעים או בתחילת שנות החמישים של המאה הקודמת, הוחלט בתנועת הקיבוץ הארצי, מסיבות שקשה למצוא להן היום סימוכין (בעיות כלכליות?), לעצור לפרק זמן מסוים את הילודה בקיבוצי התנועה. מי שנכנסה להיריון - התבקשה לעשות הפלה. כך היה בדן, בעמיר, ובקיבוצים נוספים.
עוד חדשות מהקיבוצים:
הקיבוצניקים מפגינים למען הסדרת הכבישים
הקיבוצניק מאחד את העוגן ומעברות בחגיגת שבועות משותפת
סוף למאבק על כספי השיקום של קיבוצי עוטף עזה
ההחלטה נמסרה לחברים. ההתייחסות אליה היתה אמביוולנטית. היו חברות שלא השלימו עם רוע הגזירה והמשיכו בהריונן, והיו שלא. צ'יזה קמפינסקי (לימים עמירי) היתה אז בתחילת היריון ראשון. היא קיבלה את דין התנועה ועשתה הפלה, שבעקבותיה לא יכלה יותר ללדת. היא ואלחנן, שניהם מוותיקי הקיבוץ, הפכו לזוג חשׂוך ילדים.
המוצא היה אימוץ, ובאמת, ביוני 1953 הביאו צ'יזה ואלחנן לבית התינוקות של הקיבוץ את צביקה, תינוק בן שלושה חודשים, חמוד ושחור תלתלים, והחליטו לשמור את דבר אימוצו בסוד. גם בגלל שבימים ההם נהגו להסתיר, ואולי גם בשל נסיבות האימוץ... אפילו בעלון הקיבוץ, שדאג לברך כל בן וכל בת שנולדו, ולציין כל מצטרף חדש למשפחת הקיבוץ, לא היה לכך שום אזכור.
אבל בקיבוץ כמו בקיבוץ, סודות נלחשים מפה לאוזן, ועד מהרה הפך דבר אימוצו של צביקה לנחלת הכלל. מאחר שכך, החליטו צ'יזה ואלחנן לעזוב את עמיר, להקריב את חברותם בקיבוץ לטובת בנם, שמא יבולע לו, שמא יתערער עליו עולמו לכשיתברר לו שהוא ילד מאומץ, ואולי יתחוורו לו גם נסיבות אימוצו...
לא היתה זו עזיבה קלה, כי שניהם היו אנשי תנועה נאמנים, חברים מוערכים, וקשורים לקיבוץ ולחייו בכל נימי נפשם.
"זה היה מלמעלה"
צביקה היה בן חמש ותשעה חודשים כאשר המשפחה הקטנה עקרה לראשון לציון ב-4.1.1959. כעבור שנתיים היא עברה למושב שדה יצחק שליד חדרה, אחר כך לנתניה, לשיכון הוותיקים, ומשם לנתניה העיר. המעברים התכופים ממקום למקום היו מעין בריחה. משפחה בורחת מגילוי, מחשש שמא שהות ארוכה מדי במקום אחד תחשוף את הסוד הגדול, את מה שהם התאמצו כל כך להסתיר.
"הם פחדו שיגידו לי שאני מאומץ", אומר כיום צביקה (63), "פחדו שזה יפגע בי. אבא דאג מאוד לדבר הזה. הוא רצה להגן עליי, לא רצה שזה ייפול עליי בתור ילד בלי הכנה. זה מסביר את המעברים שלהם ממקום למקום. שום דבר בחיים שלהם, עד שגדלתי, לא היה קבוע".
בגיל 13 החליט צביקה לעבור מבית הספר הממלכתי שבו למד בנתניה לבית הספר לקציני-ים בעכו. הוא אהב את הים. הוא אהב את רחש הגלים. את תחושת המסתורין העולה מן המים. שם, בעכו, הוא עתיד לפגוש את עופרה, את מי שלימים תהיה רעייתו ואם שני ילדיו. ושם, במזרח העיר, במעברת העולים שהוקמה בסוף שנות הארבעים, כמה עשרות מטרים ממגרש המסדרים של בית הספר לקציני ים, התגוררו הוריו הביולוגיים, מבלי, כמובן, שהוא יידע על כך. "זה היה מלמעלה", אומר כיום צביקה (המעדיף להיקרא "צבי"). "זו היתה הכוונה נסתרת, הקִרבה הזאת. אין לי הסבר אחר לזה".
שם, בעכו, גם החלה לנקר בו שאלת הזהות, בעיקר כאשר אנשים - שהכירו את הוריו הביולוגיים ואת שלושת אחיו הבוגרים (מנחם, שלמה ולאה) - מצאו דמיון רב בינו לבינם. לא אחת הוא נשאל אם הוא ביטון, או ?יתָן (במלעיל), שם משפחת הוריו הביולוגיים. צביקה דחה את השאלות האלה על הסף. "מה אתם מדברים?! מה ביטון, מה ?יתָן, אני מהקיבוץ, מעמיר, מהשומר הצעיר, תפסיקו לשגע אותי".
אתה זוכר משהו מתקופת ילדותך בקיבוץ?
"בטח שאני זוכר, וגם נשארתי בקשר עם הקיבוץ אחרי שעזבנו. כל חופש הייתי בא לבקר. היה לי קשר טוב עם הילדים שגדלתי אתם. היינו הולכים לעבוד ביחד במטע, להשתכשך בירדן, היה כיף לא נורמלי".
"למה אני לא כמוהם"
אחרי שסיים את לימודי הימאות ואת שירותו הצבאי בחיל הים, החלו חייו הבוגרים של צביקה, והם היו רצופים משברים, טלטלות ושינויים. הוא היה ימאי תקופה קצרה, עבד מטעם חברת "צים" בניגריה ובגאנה, אחר כך היה בעל עסק, ואיש מכירות, ופקיד בבנק הפועלים בעכו. משנת 91' הוא בישיבת "נתיבות עולם" לחוזרים בתשובה בבני ברק, "מחובר לעניין", כהגדרתו. וליד הישיבה הוא עובד לפרנסתו בחנות למוצרי חשמל, גם היא בבני ברק.
מתי חזרת בתשובה?
צבי עמירי: "זה היה תהליך. ההתחלה הייתה בבר מצווה שלי. ההורים ציינו את האירוע, וזה היה נחמד מאוד ומרגש, אבל החלק היהודי, הרוחני - לעלות לתורה, להגיד את ההפטרה - נעדר ממנה. הייתי בור ועם הארץ בזה, וזה הפריע לי. שאלתי את עצמי למה השוני הזה, למה אני לא כמוהם. אלה דברים שכבר בתקופת הנעורים המוקדמת ראיתי אותם".
התגרשת ונישאת שוב.
"נכון. אשתי כיום גם היא חוזרת בתשובה. זה היה שידוך".
"איפה הבן שלי?"
קצת אחרי שהת
