זה קרה ביום שישי, ה־28 ביולי 2006, בשעה 14:00 בצהריים. מלחמת לבנון השנייה היתה בעיצומה. טל שני סיים לאותו יום את עבודתו כנהג בחברת הובלות וחזר לביתו, בקיבוץ עמיר שבגליל העליון. זמן קצר לאחר מכן נחתה קטיושה על הבית ופגעה פגיעה ישירה בממ"ד שבו הוא שהה.
כתוצאה מהנפילה קרסה תקרת החדר על ראשו ופצעה אותו קשה. השבוע הוא משחזר את האירוע שהותיר אותו בטראומה למשך תקופה ארוכה, ומספר כיצד הצליח להשתחרר ממנה ולשוב לשגרת חייו.
"שמעתי 'בום'"
"אחרי שחזרתי מהעבודה הלכתי לכלבו לעשות קניות, חזרתי הביתה והתחלתי לעשות כביסה לאשתי ולילדיי, ששהו באותו שבוע הרחק מעין הסערה - בקיבוץ עין השופט שליד יקנעם", מספר שני. "בשעה שתיים בצהריים קיבלתי הודעת סמס לטלפון לרדת למקלטים. הלכתי מיד לחדר הביטחון ופתאום שמעתי 'בום'. היתה פגיעה ישירה של טיל בדיוק איפה שהייתי. הטיל פגע בגג מעליי ונכנס בדיוק איפה שישבתי. הוא פוצץ לי את התקרה על הראש".
מה חשבת באותו רגע? הרגשת שהחיים נגמרים?
"הייתי בטוח שהכל נגמר. מיד רצתי החוצה, לעץ התפוז שבחצר, ואמרתי לעצמי שעכשיו אני יכול למות בשקט בצל. היה אז חום יולי מטורף, יום כמו היום. ראיתי חברים רצים לכיוון שלי והם השכיבו אותי מתחת לעץ. לקח לי זמן לקלוט שהפגיעה חמורה. רק כשהגעתי לדלת של הבית ראיתי שנוזל לי דם מהראש, הרגשתי שכל המוח שלי בחוץ וידעתי שחטפתי מכה חזקה בראש, חטפתי גם מכות בגוף ונכנס לי רסיס ברגל, אבל לא הרגשתי בכלל מה שהיה לי בגוף".
הרגשת שהחיים שלך עוברים לך מול העיניים?
"כן. משהו כזה. היו חבר'ה, חיילים, צרחות ובלגן. לקחו אותי באמבולנס לקרית שמונה ואז העלו אותי לבית החולים 'זיו' לחדר טראומה. שם ראו שיש לי שבר בגולגולת ומיד הזעיקו מסוק של 669 והביאו אותי לתל השומר. הייתי שם בחדר טראומה, הכניסו אותי לחדר ניתוח ותפרו את השבר בראש. הייתי מחובר כמה ימים לאנטיביוטיקה ותוך זמן קצר כבר הייתי ממש על הרגליים. לאחר חודשיים וחצי כבר חזרתי לעבודה.
"המטרה שלי לא היתה להתחיל לחפש פיצויים ועניינים. אנשים אמרו לי שאני מטומטם שלא דרשתי אבל ככה אני, רציתי לחזור לשגרה כמה שיותר מהר".
נשארו בך משקעים מאז?
"הייתי בטוח שהכל נגמר. רצתי החוצה, לעץ התפוז שבחצר, ואמרתי לעצמי שעכשיו אני יכול למות בשקט בצל. ראיתי שנוזל לי דם, הרגשתי שכל המוח שלי בחוץ וידעתי שחטפתי מכה חזקה בראש"
"בשנה הראשונה הייתי מאוד כעוס. לא יודע על מה, אי אפשר להסביר את זה, זה היה פוסט טראומה וזה מתבטא אחרת אצל כל אחד. אמרו לי שבגלל שקמתי וברחתי באותה שנייה של הפגיעה הצלחתי להתגבר מהר על הפוסט־טראומה. אבל עכשיו הכל בסדר, כבר עבר הרבה זמן".
"צחוק הגורל"
שני, בן 51, נשוי ואב לשלושה ילדים, עובד כאמור כמוביל בחברת הובלות. את עבודתו התחיל עוד במהלך שירותו הצבאי, כשהיה מוביל טנקים. הוא המשיך לשרת במילואים עד השנה שעברה. גם בתקופת מלחמת לבנון השנייה היה בין היחידים שהמשיכו לעבוד באזור שספג קטיושות: "באותה תקופה עבדתי בהובלת דלק והייתי רץ בין הקטיושות, ממש כך. כמעט כולם ברחו, לא היו הרבה נהגים. יצא לי להיות בסיטואציות דומות בתור חייל. זה צחוק הגורל שהטיל תפס אותי בתוך הבית. זה היה משהו הזוי לגמרי. לא הרגשתי גם את הפיצוץ, הרגשתי כמו בתוך מכונת כביסה, נכנס הדף אדיר לתוך החדר".
יש לך תובנה לחיים, אחרי שחייך ניצלו?
"אין לי שום תובנה. מאז המקרה יצא לי לשרת במילואים ב'צוק איתן' ובעוד מבצעים, בתוך התופת. זה המצב ואלה החיים. מבחינה אישית, המקרה לא השפיע במיוחד. אני פה באותו מקום ובאותו בית".
לדעתך, המלחמה השיגה שקט באזור, בסופו של דבר?
"כן, יש עובדות בשטח. מאז אין כלום והכל רגוע. יש פה ושם תקריות קטנות, אבל חיזבאללה הבינו כנראה שאנחנו מג'נונים".
אתה חושב שישראל ערוכה לעוד מלחמה?
"אני בטוח. אבל העורף יחטוף, ולכן הוא צריך להיות ממושמע ולהיות ממוגן כמו שצריך. היום יש לאויב טילים הרבה יותר מתקדמים".
