במשך שש שנים היא כבשה כמעט לבדה, במסעות אתגריים ובתנאי מזג אוויר קשים, את פסגות ההימלאיה – על אף שכבר עברה את שנתה ה־76 ולמרות 70 אחוז מוגבלות בתנועה. זוהי ד"ר דרורה בהרל, המתגוררת ב'בית בכפר' חוף כנרת - בית דיור מוגן סמוך לקיבוץ גינוסר. בימים אלה היא מוציאה לאור את ספרה 'לכבוש את ההימלאיה' - שישה יומני מסע מרתקים המתארים את הרפתקאותיה על רכסי ההרים הגבוהים בעולם. הסיפורים מלווים בצילומים שלה, שבהם נראים נופי בראשית מדהימים כמו גם נופים אנושיים של תרבויות רחוקות.
קראו גם:
בפגישה איתה היא מספרת על המחלה שהגבילה את חופש התנועה שלה; על יצר הנדודים, שגרם לה לטייל 15 פעמים באפריקה ועשרות פעמים באירופה, למרות המוגבלות; על מסעותיה ל'גג העולם', כולל לינה באוהל בטמפרטורות שמתחת לאפס; ועל ביקורה בגבול שבין הודו לפקיסטאן - אזור מסוכן למטיילים. בין כל אלה, ולמרות היותה אם יחידנית לשני ילדים קטנים, הצליחה גם לעשות קריירה אקדמית, כולל דוקטורט בינלאומי בהצטיינות יתרה.
"שבעה ימים בטיפול נמרץ"
בהרל, שלפני שעברה לדיור המוגן גרה במודיעין-מכבים-רעות, נישאה בגיל 20. כשהיתה בת 29 נהרג בעלה בתאונת דרכים, והותיר אותה אם יחידנית לשני בנים. "שני בניי הפכו ליתומים, אז החלטתי ללכת ללמוד באוניברסיטה כדי שאוכל לפרנס אותם", היא מספרת. בגיל 30 נרשמה לאוניברסיטת תל אביב, השלימה תואר ראשון ושני ועשתה דוקטורט בהיסטוריה עתיקה - שעליו קיבלה פרס בינלאומי. יש לה גם תעודת הוראה מהאוניברסיטה העברית בירושלים. "למדתי הוראה ולמדתי גם תואר, כדי שיהיה לי מרחב של אפשרויות", היא אומרת.
"לא היה לי נעים, כי תמיד מסתכלים על אנשים בכסאות גלגלים; אבל זו היתה האפשרות היחידה שלי לראות כמה שיותר מפלאי העולם האלה. בהרים אי אפשר ללכת עם כיסא גלגלים, אז נעזרתי במקל ובמדריך שנתן לי יד"
מגיל צעיר היא סבלה מטרשת עורקים, מחלה שפגעה ברגליה. "הרגשתי שקשה לי ללכת, אבל לקח זמן עד שאבחנו את זה", היא מספרת. משנת 99' החלה לעבור ניתוחים וצנתורים כדי לטפל בבעיה. אחד הניתוחים - שנערך ב־11.9.2001, בדיוק ביום נפילת התאומים - הסתבך, ובהרל סבלה מכשל נשימתי.
"הייתי שבעה ימים בטיפול נמרץ נשימתי. איבדתי את ההכרה, שלושה ימים הייתי במצב קריטי ואחר כך זה השתפר. באותה תקופה הייתי שלושה חודשים בבית החולים, עד שהשתחררתי". מהאירוע הזה היא יצאה עם פגיעה חמורה ברגליים, שגרמה לכך שיש לה 70 אחוז מוגבלות בתנועה. "הבעיה מתבטאת בזרימת הדם", היא מסבירה. "בגלל המעקפים שעברתי זרימת הדם היא איטית, ולכן יש לי קושי בהליכה. במקרה שהסתבך רגל אחת שלי היתה משותקת לחלוטין, ובסכנת קטיעה".
קשה לך ללכת הרבה?
"כן. עכשיו, בגלל הקורונה, אני הולכת עוד פחות".
כל זה לא הפריע לה לטייל בכל העולם ולטפס על פסגות ההימלאיה - פסגות שגם אדם צעיר ואתלטי היה מתקשה לכבוש - לא פעם אחת, אלא שש פעמים. "טיפסתי על ההימלאיה בשישה מסעות מאוד אתגריים, שבשבילי היו אתגריים הרבה יותר. בספר 'לכבוש את ההימלאיה' אני מתארת את הקשיים שלי, שהם קשיים שגם אדם בריא ומתפקד יכול להיתקל בהם".
איך נולד הרעיון לצאת לכל המסעות האלה?
"אני אוהבת הרפתקאות ואוהבת לטייל. באופי שלי אני חוקרת, ויש בי סקרנות ורצון לדעת ולהכיר תרבויות אחרות. לא נסעתי רק בשביל הנוף, רציתי להכיר את האנשים והמדינות יותר לעומק".
"הישרדות בקור"
אל ההימלאיה הגיעה לראשונה אחרי שראתה פרסומת לטיול ג'יפים באזור: "חשבתי שטיול ג'יפים אני יכולה לעשות בלי בעיה, כי זה לא טרק. בסוף התברר שהיו שם כמה הליכות קשות ונשארתי עם הנהגים בתחתית ההר. דיברתי עם המדריך הישראלי ואמרתי לו שאני מוגבלת ולא יכולה לעשות את כל המסלולים, והוא אמר לי לא לדאוג. הוא הפקיד אותי בידי המדריך המקומי, שעזר לי לעלות וללכת לכל מקום שארצה יחד עם הקבוצה".
2 צפייה בגלריה
ד"ר דרורה בהרל. "אם באמת רוצים, אפשר למצוא דרך להתמודד עם הקושי והמוגבלות"
(צילום: פרטי)
הטיול הקבוצתי המאורגן בהימלאיה לא השביע את בהרל, ואחריו היא יצאה לחמישה טיולים נוספים עם המדריך המקומי, שאותו הכירה בטיול הראשון. באחד הטיולים בהרי אנאפורנה שבנפאל היא ישנה בטמפרטורה קיצונית של 15 מעלות מתחת לאפס. "ירד אז שלג בעיירה שכיסה את כל הבתים. אחד הדברים שהיו קשים לי היה ההישרדות בקור. זו היתה התמודדות קשה מאוד. בשנה שעברה נסעתי לשם בחורף, שבועיים לאחר שפתחו את הדרכים בהימלאיה ההודית, והיה קר נורא. בסוף כבר התגעגעתי נורא לשמש. לא היה חימום בחדרים וגם חשמל היה רק במשך ארבע שעות ביום. הלכתי לישון עם פנס כורים על הראש, אבל במשך היום לא הרגשתי את כל הקשיים האלה, וגם לא את הקור. הלכתי וצילמתי והייתי שקועה בנוף או בשיחה עם אנשים. גם ההליכה לא היתה נוראה, כי עצרתי הרבה בדרך ונתתי מנוחה לרגליים.
"להיות בגובה של מינימום שלושה קילומטר וחצי דורש המון אנרגיה. בכל צעד שאתה עושה ההרגשה היא שהרגליים שוקלות טון"
"להיות בגובה של מינימום שלושה קילומטר וחצי דורש המון אנרגיה", אומרת בהרל. "בכל צעד שאתה עושה ההרגשה היא שהרגליים שוקלות טון. באוויר הדליל הכל קשה יותר וצריך לזכור לעשות הכל יותר לאט. אבל התרגלתי לזה, וגם לא היו לי שום בעיות של מחלת גבהים. הטיולים מאוד מעייפים. הרגשתי את העייפות רק בערב. היו מקרים שישנתי כמעט 12 שעות ברצף".
איך יכולת לעשות את זה למרות המוגבלות שלך? היו לך עזרים מיוחדים?
"אחרי הטיול הראשון היה לי קושי בשירותים. השירותים בהודו ובנפאל במקומות הנידחים הם בול פגיעה ויש לי בעיה להתכופף. המדריך שלי מאוד יצירתי ורב תושייה, והוא אמר שהוא ימצא לי פתרון. יום אחד הוא הגיע עם כיסא מתקפל עם חור באמצע, שאפשר להשחיל בו ציר מלמטה, וכך נפתרה הבעיה".
איך הצלחת ללכת בהרים?
"יש לי מקלות נורדיים ומקל הליכה אחד, שנעזרתי בהם. העלייה למנזרים היתה קשה, כי יש בהם הרבה מדרגות. בעליות התלולות המדריך נתן לי יד ונעזרתי גם במקל ההליכה.
"בשדות תעופה אני נעזרת תמיד בכסאות גלגלים", היא מוסיפה, "כיוון שההליכה וההמתנה שם ארוכים וזה קשה לי. גם בטאג' מהאל ובמבצר האדום, שצריך ללכת שם הרבה, נעזרתי בכיסא גלגלים. לא היה לי נעים, כי תמיד מסתכלים על האנשים בכסאות גלגלים; אבל זו היתה האפשרות היחידה שלי לראות כמה שיותר מפלאי העולם האלה. בהרים אי אפשר ללכת עם כיסא גלגלים, אז נעזרתי במקל ובמדריך שנתן לי יד. הרגישות שלו כלפיי היתה יוצאת מן הכלל".
היה רגע בטיולים שהתייאשת ואמרת, אני לא יכולה לעשות את זה?
"לא היה שום רגע כזה".
"עניין של כוח רצון"
כיום בהרל היא סבתא גאה לחמישה נכדים. לפני שש שנים פרסמה את ספרה הראשון 'יומני מסע – לטייל עם מוגבלות', שבו היא מתארת חוויות מנסיעותיה לאפריקה. "הייתי שם 15 פעם, כולל מרוקו ומצרים, וגם בספארי שהקסים אותי בצורה בלתי רגילה. חזרתי שוב ושוב. היו מדינות שהייתי בהן שלוש פעמים. בפעם השלישית לקחתי את הנכד הבכור שלי לטיול לפני צבא לטנזניה".
בשנה שעברה היא ביקרה גם באזור הגבול שבין הודו לפקיסטאן, שהיה מסוכן באותה עת: "ההמלצה לישראלים אז היתה לא להגיע. חודשיים לפני כן היה באותו מקום טבח של 41 קשמירים. נכנסו מחבלים מפקיסטאן וטבחו בהם. אבל זרם התיירים לא פסק, כי זו היתה סוף עונת החורף של הגלישה ואנשים לא ויתרו".
פחדת?
"לא פחדתי כי סמכתי על המדריך שלי. הוא כל הזמן אמר לי שהחיים שלי בידיים שלו. גם הנהג וגם המדריך הם ילידי המקום, וההסכם מראש היה שאם יש בעיה בטחונית אנחנו לא נוסעים. לא פחדתי אפילו שבפעם האחרונה עשו לנו ביקורת צבאית מדוקדקת של רשיונות. החייל הסתכל עליי וראה שאני לא מרגלת, אבל את הנהג והמדריך הוא חקר. היו פטרולים לאורך כל הדרכים כל הזמן והיתה נוכחות צבאית מסיבית בצורה בלתי רגילה. אזור המלונות היה מגודר, ורק אם היתה לך הזמנה למלון יכולת להיכנס. אבל באיזושהי צורה, כשאתה רואה כל כך הרבה חיילים, זה נוסך ביטחון".
"יש איזשהו קסם ממגנט בנופים ובשקט באזורים האלה. הם מבודדים לחלוטין. אין שם אינטרנט ובקושי יש חשמל וטלפון, אתה מנותק לגמרי מהעולם. אתה תופס שלווה מכל ההרים המושלגים שמסביב. צריך להיות שם כדי להרגיש את זה"
השנה היתה בהרל אמורה לנסוע שוב להימלאיה לשלושה חודשים, אבל הקורונה עצרה הכל. "הנסיעות הן חוויה מעצימה בצורה בלתי רגילה", היא אומרת. "בשבילי זה אתגר שאני שורדת ומצליחה, על אף שאני חוזרת מותשת ובקושי עומדת על הרגליים. כל פעם אחרי נסיעה כזו אני אומרת לעצמי שזו הפעם האחרונה, אבל אחרי חודש, כשאני מתאוששת, מתחיל לדגדג לי ואני מתכננת את הטיול הבא שלי. יש איזשהו קסם ממגנט בנופים ובשקט באזורים האלה. הם מבודדים לחלוטין. אין שם אינטרנט ובקושי יש חשמל וטלפון, אתה מנותק לגמרי מהעולם ולא רוצה לדעת. אתה תופס שלווה מכל ההרים המושלגים שמסביב. יש מקומות שהרגשתי את עצמי מכותרת בכתרים של לבן. קשה נורא לתאר את ההרגשה, צריך להיות שם כדי להרגיש את זה".
למה החלטת לכתוב ספר?
"כשאני כותבת אני חיה מחדש את הכל. הקדשתי את הספר הזה ואת הספר הראשון לכל מי שחושב שאי אפשר, וכתבתי גם ש'אין כזה דבר לא יכול, יש לא רוצה'. אם באמת רוצים אפשר למצוא דרך להתמודד עם הקושי והמוגבלות. המטרה של הספר היא לעורר השראה ולהניע את האנשים. יש כאלה שמגיעים לגיל שלנו ומעדיפים לשבת בבית ולצפות בטלוויזיה, אבל יש הבדל עצום בין מפגש בלתי אמצעי עם הטבע לבין הניתוק הזה עם הטלוויזיה. עכשיו, בתקופת הקורונה, אני נהנית מהטלוויזיה; אבל כשאפשר לטייל בטבע, אין לזה תחליף".
זה המסר שאת מעבירה לאחרים?
"כן. זו המטרה של הספר. מדי פעם אני מתעכבת בספר על הקשיים שלי ומראה שאם אני יכולה, כל אחד יכול. אפילו בכיסא גלגלים אפשר לטייל להרבה מקומות, יש אמצעי גם לאנשים מוגבלים. יש חברה שמיועדת כל כולה לטיולי נכים ויש גם את עמותת 'אתגרים', שמוציאה טיולי נכים. היום קל יותר מהבחינה הזו למצוא את הדרכים, זה רק עניין של כוח רצון ונחישות. אני נמצאת בגיל כזה שאני יכולה להגיד שהחיים קצרים, ושלי קצרים יותר".
את מתכוננת להמשיך במסעות?
"אני מקווה מאוד. ככל שהקורונה תקדים להיעלם או שיימצא לה חיסון בשבילי זה יותר טוב, כי אני לא נעשית צעירה יותר. אני מקווה שאוכל לעשות טיול נוסף להימלאיה לתקופה של חודש וחצי לפחות, כדי לעשות סגירת מעגל ולהשתתף בפסטיבלים שנערכים שם בקיץ".
לקריאה נוספת היכנסו לחדשות הקיבוץ
