מגפת הקורונה הולידה לא רק סבל וצער אלא גם מיזמים אומנותיים יוצאי דופן. אחד כזה נוצר בקיבוץ כברי, שם חברה תמר הורוביץ לבנה, יוצרת מסכות על פי בקשות מיוחדות, לצלם אמיר ירחי, ויחד הם מציגים בימים אלו תערכה של תושבי הקיבוץ עם המסכות שתפרה.
עם ראשית משבר הקורונה, מצוידת ברצון לפעול בתוך המצב החדש ובמטרה לענות על צורך משפחתי, החלה הורביץ ליבנה ליצור מסכות בד מחומרים זמינים. מה שהחל ככלכלה ביתית לזמן משבר הפך למפעל של אשה אחת שאימצה לעצמה זהות פרפורמטיבית של 'תופרת' היוצרת אמצעי הגנה על פי רצונותיהם של בני קהילתה, שהפכו לקהל לקוחותיה.
האמנית חברה לצלם אמיר ירחי, והשניים יצרו מהלך אמנותי זוגי הכולל גם תיעוד של יחידים ומשפחות הבוחרים להצטלם בסביבה הביתית כשהם מדגמנים את המסכות שהזמינו. התוצאה היא מעין מחקר-בזק אנתרופולגי הממפה את תורת הסמלים של זמן הריחוק החברתי, ומספק הצצה לאופן שבו אנשים מתמודדים עם איום בלתי נראה הנמצא בכל. מכנפי עטלף שנתפרו על מסכה עבור חולה קורונה מס. 6 החי בכברי, ועד מסכת זהב שהזמינה אחת מוותיקות הקיבוץ.
איך התחילה היוזמה?
תמר הורוביץ לבנה: "בתחילת משבר הקורונה, חשבתי לא מעט על התפקיד של אמן בקהילה בה הוא חי. יזמתי ופעלתי בצוות ועדת תרבות בקיבוץ, הכנו פעילויות אמנות, יצירה ועוד הרבה. התרבות בכברי פרחה בחודשיים האלו. לקראת פסח, כמו בהרבה משפחות בארץ, היה לי ולבעלי דיון, האם השנה נקנה מתנה לחג לילדים. בעלי היה בחל"ת ואני יצאתי לאבטלה בחודש פברואר, כיוון שהמוזיאון שבו עבדתי תשע עשרה שנה נסגר. דמי האבטלה שלי אחרו להגיע. אחרי ויכוחים, קנינו מתנה צנועה לכל ילד במרכולית. בערב פסח, אחרי שחגגנו עם הילדים, התיישבתי לתפור מסכות לחברים בקיבוץ שרצו לתת מתנה לילדיהם. כך כיסיתי את הוצאות המתנות לילדיי. תפרתי המון מסכות במתנה. לאט, לאט, החל הביקוש ועומס העבודה. לילות שלמים תפרתי. בעלי למד לתקן מכונות תפירה. הילדים דיגמנו ועזרו במשלוחים ובעיצוב. תפרתי 350 מסכות בתקופה קצרה. היה לי ברור שאני לא תופרת סטנדרטית. הגישה שלי היא של אדם יוצר, אמן. לכל מסכה התייחסתי כאל יצירת אמנות והצד האחורי של המסכה אפשר לי חופש אמנותי. אפילו שלחתי מסכות מדגם "עטלף קורונה" לגרמניה.
אמיר ירחי: "בדרך כלל אני מצלם טבע ונוף. הפעם הרגשתי שהסיפור הוא נוף אנושי, והטבע שלנו הצטמצם עד כדי מאה מטר מהבית. בתוך התחום הזה בחרנו להראות את הפינות השמחות שהיחידים והמשפחות יצרו לעצמם - גן הירק, הערסל, המרפסת, הספה בסלון....לצד מספר 'עובדים חיוניים' שגם בתקופת הקורונה המשיכו לתפעל את הקיבוץ. בדיוק כמו שהקורונה הוא וירוס בלתי נראה, כך המסיכות של תמר הן שיצרו את ההבדל היחיד בין תמונה רגילה של אנשים חיים ומאושרים בקהילה פורחת, לבין תמונה של יחידים וקבוצות בתקופת משבר לא פשוט".
התערוכה בתמיכת הקרן למעורבות בקהילה, קיבוץ כברי, ואגודת כברי ובניה. ליווי אוצרותי מטעם הגלריה השיתופית בכברי: אבשלום סולימן.
