בדרך לקיבוץ גזר שבאזור השפלה אני מבררת מספר עובדות על המקום:
1. את הקיבוץ הקימו ב־1945 עולים מאירופה, אך הוא נעזב והחליף כמה גרעינים, עד שבשנת 1974 התיישבו במקום עולים מארצות הברית.
2. חדר האוכל האחרון שנבנה בתנועה הקיבוצית הוקם שם בשנות השמונים, במשבר הגדול שעבר על התנועה.
3. יש לקיבוץ שם מצחיק (זו אולי לא "עובדה", אבל תודו שזה נכון).
טולסטוי כתב שכל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. מביקור של יום בקיבוץ גזר, אני מתרשמת שקהילת גזר מאושרת בדרכה שלה.
משוגע על גלידה
דיוויד ליישמן (68) ואשתו מירי גולד מקבלים אותי בביתם לקורס טעימת גלידות. שניהם בעלי מבטא אמריקאי וחיוך לבבי וחם. דיוויד עלה לארץ בשנת 76'. מירי עלתה כמה חודשים אחריו. שניהם השתייכו לאותו גרעין בארצות הברית, אבל הכירו רק בארץ, כשהגיעו באותו יום לקיבוץ צרעה ונשלחו למטבח. הם נשואים ארבעים שנה, ויש להם שלושה ילדים. השניים הגדולים גרים בקיבוץ, והצעיר - מקצוען בייסבול - שחקן ומאמן שחי בארצות הברית.
מירי היא רבה רפורמית, מהדור הראשון - האישה השלישית בארץ שהוסמכה. היא ייסדה את בית הכנסת בגזר לפני עשרים שנה. דיוויד מעיד על עצמו שהוא איש חינוך יהודי כמעט חמישים שנה, ועבד עם קהילות יהודיות בעשרים מדינות בעולם. נוסף על כך מילא בקיבוץ תפקידים שונים לאורך השנים, כמו מנהל המטבח ומרכז הבניין. הוא עבד בתנועה הקיבוצית, היה בשליחויות ברחבי העולם וגם לימד סטודנטים בארץ ובחו"ל על הקיבוץ. דיוויד ניהל את "פינת שורשים" שהוקמה בגזר - עשרים דונם של מרחב למידה על שורשיה של היהדות, של השפה העברית, של משפחות העצים והצמחים המקומיים.
דיוויד מספר שכשיצא לפנסיה לקח שני דברים מרכזיים מחייו ושילב אותם - את אהבתו ללמד ולהרצות, ואת אהבתו להכנת הגלידה (שבה הוא עוסק "רק" 45 שנים). "מה שאני עושה זה ללמד אנשים איך לטעום גלידה", הוא אומר. "כמו יין - לומדים להריח, לומדים להעריך את הטעם, את המרקם, את הצבע. ואנשים רציניים - מי שיש להם מכונה ורוצים לדעת - אני אלמד אותם איך לעשות גלידה ביתית".
דיוויד מסביר שפעם היו בארץ רק שני סוגי גבינה ורק שני סוגי לחם. "כיום יש בכל סופר עשרות מינים וסוגים של גבינות וגם של לחמים. תהליך דומה עברנו עם הקפה, עם הבירה ועם היין". הוא מקווה להביא את השינוי גם לתחום הגלידות. "אני איש של אוכל, ועוקב אחרי השינויים. אני רוצה לעשות את המהפכה בגלידה. רוב האנשים שרוצים לאכול גלידה רוצים משהו מתוק ומשהו קר. גלידה זה דבר מורכב יותר מזה. אנשים למדו להבין ביין, והם ילמדו גם להבין בגלידה".
איך בכלל הגעת להכנת גלידה?
דיוויד מחייך מתחת לשפמו הלבן, ופותח את אלבום בר המצווה שלו בתמונה שבה הוא מצולם ליד שורה של גביעי גלידה. "אני משוגע על גלידה כל החיים שלי. איך זה התחיל? מהחלב של אמא שלי", הוא צוחק. "כל חיי אכלתי גלידה. כל יום אכלתי גלידה. כשהייתי באוניברסיטה התחלתי להתעניין. מה זה גלידה? איך עושים גלידה? התחלתי לקרוא ולחקור את זה", הוא מספר ומצביע על מדף ספרים בסלון המוקדש כולו לגלידה.
"ב־4 ביולי 74', יום העצמאות של ארצות הברית, הגיע גרעין אמריקאי ראשון לקיבוץ גזר, שעמד אז ריק", מספר דיוויד על הקיבוץ שעבר עזיבות וקליטות לאורך השנים. "מהגרעין המקורי שלי נשארו שלושה בלבד בגזר, ועוד ותיק אחד שהגיע מעט לפניהם. באותו תאריך בדיוק, לגמרי במקרה, קנו לי חבריי את מכונת הגלידה הראשונה שלי. הם ידעו שאני משוגע לדבר וקנו לי מכונת גלידה מעץ. ארבעים שנה השתמשתי במכונה הידנית, דומה לזו שפה", הוא מצביע על דלי עשוי עץ עבה שבמרכזו מכל נירוסטה. כאשר מסובבים את הידית מופעלים שני צירים המסתובבים בכיוונים מנוגדים ומערבבים את הגלידה, שמתחילה ממצב נוזלי.
"אנשים מתחילים להבין בגלידה איכותית. אני לא עושה גלידה מסחרית. רוב מי שעושים גלידה קונים עיסה ומוסיפים לה נוזל טעם. אני לא בעניין של לעשות כסף. אני עושה את זה לכיף".
רגע לפני שאנחנו עוברים למטבח לטעימות, אני נשאלת איזו עיר או מדינה בעולם אני אוהבת, ומובלת לשתי ויטרינות המכילות אוסף של ספלים קטנים מצוירים מכל העולם. כל מבקר יטעם את הגלידות בכוס מהארץ האהובה עליו.
אז איך מכינים גלידה?
"אני מבשל חלב עם שמנת וחלמון וסוכר. זה הבסיס שאליו אני מוסיף את הטעמים, שהם כולם פרי ניסוי וטעימה, וכולם מוכנים בעבודת יד". הוא יודע על מה הוא מדבר. קחו לדוגמה גלידת בננה. דיוויד בוחר את הבננות הבשלות, פורס אותן ומקרמל בתנור עם חמאה וסוכר חום. את הבננות המקורמלות הוא טוחן ומוסיף לבסיס. בתהליך הערבול והקירור יתמצק הכול לכדי גלידה קרה, רכה וטעימה. לכל גלידה אחוזי השומן, הסוכר והאלכוהול (אם יש) המותאמים לה. את חומרי הגלם הוא בוחר בקפידה. "כדי לעשות גלידה טובה", הוא אומר, "צריך לטעום הרבה סוגים של שוקולד, של קפה, של וניל ושל פירות. עכשיו אני בשלב שאני רוצה לעשות רק כיף. בשבילי הכיף זה הגלידה".
במשך ארבעים שנה, כשהשתמש במכשיר הידני, היה הנוזל המתוק נשפך למכל הנירוסטה, ואת הרווח שבין דופן העץ של הדלי למכל הנירוסטה היה ממלא קרח ומלח, המוריד את הטמפרטורה. וכך, תוך כדי סיבוב הידית, היה הופך הנוזל לגלידה.
לדיוויד יש מיליון טעמים (טוב, כמעט): בננה, קפה, וניל, שוקולד, קרמל מלוח, פיסטוק וטעם מיוחד שהוא זיכרון ילדות שלו - סורבה תפוזים סביב גלידת וניל על מקל שהפך לווניל עם שוקולד ולרונה, גרידת תפוז ועוד כל מיני סודות שהוא ישמח לשתף עם מי שיבוא לקורס הטעימות.
איך פנסיונר בקיבוץ מופרט מחזיק בתחביב יקר כל כך?
"באחת השליחויות ברחבי העולם הדרכתי קבוצה בשווייץ. יצא והטבח היה חולה. הלכתי לקנות את המצרכים. למחרת עדיין היה הטבח חולה. עמדתי ובישלתי את האוכל לקבוצה, ומשם המשכתי להדרכה של שלושה ימים. בסיום הכנס שאלו אותי עבור מי לרשום את הצ'ק על העבודה. לקיבוץ גזר, עניתי. התפלאו ושאלו איך לאחר כל העבודה הקשה שעשיתי הכסף עובר לקיבוץ. עניתי שהקיבוץ יכול לקחת את הכסף, אבל החוויה נשארת אצלי. אני מחפש לשמח אנשים. לא באתי לישראל ולקיבוץ בגלל הכסף, ואני לא מתחרט יום אחד על זה שבאתי לכאן".
מה הטעם האהוב עליך?
"הטעם האהוב עליי? מה שיש לי כרגע בפה", הוא מחייך, ומראה לי כרטיס ברכה שנשלח אליו. בתרגום חופשי: "מכל הקרמים שמנסים לגרום לך להרגיש צעיר - אייסקרים גורמת לך להרגיש שאתה ילד".
לייש קרים - גלידה משובחת וסדנאות טעימת גלידה - דיוויד ליישמן 050-5226129
להתחרע על הרצפה
מלאה במתיקות של הגלידה ושל דיוויד ומירי, אני עוברת בין הדשאים הירוקים והאווירה השלווה לכיוון חדר האוכל, ומשם פונה לאתי גירון, העוסקת בציור מדיטטיבי.
בית קסום וצבעוני בריח קטורת נפתח בפניי, וגירון (58) מקבלת אותי בחיבוק גדול. את רוב חלל הבית תופסים ציוריה. הספה, הכורסאות והטלוויזיה נעלמו, ובמקומן יש ציור ועוד ציור, זה על גבי זה, ועוד שטיח מצויר על הרצפה. ציורים רבים הולכים ומתווספים וממלאים את הבית בצבעוניותם.
במקור היא מיבנה. הגיעה לגזר בעקבות מודעה שחיפשה נקלטים צברים לקיבוץ האנגלוסקסי. גירון מספרת על עצמה שטיילה הרבה בעולם, בת זקונים שהייתה קשורה מאוד לאביה, ומאז שנפטר חיפשה כל הזמן משהו. "במשך שלושים שנה לא הפסקתי לחשוב עליו, לא עזבתי אותו לרגע. הוא היה איתי, חי בתוכי, היה הגורו שלי. לא האמנתי בשום דבר אחר".
איך הגעת לציור?
"לפני כחמש שנים חוויתי אירוע רוחני חזק. הבנתי שכל מה שחיפשתי נמצא בתוכי, חוויה רוחנית מטלטלת. זה יישמע מוזר לאדם רגיל. הייתי אדם שלא מאמין בכלום מלבד במציאות ובאבא שלי. קרה משהו מטלטל מאוד, ושם התחלתי לצייר. התחלתי לצייר שטיחים ישירות על הרצפה, ואני היחידה שעושה את זה. משם זה הידרדר", היא צוחקת.
בעבר עבדה עם תינוקות בבית תינוקות שפתחה, עד שנאלצה לסגור אותו לאחר שעברה ניתוח בגב. היא סובלת ממחלת הפיברומיאלגיה ומפריצות דיסק. "הרגשתי שאני כועסת, שזה לא מגיע לי", היא מתארת בשפתה הציורית. "אמרתי שאני הולכת להתחרע על הרצפה, אנחנו הולכים להתחרע על הרצפה. תתארי לך אותי אחרי ניתוח גב - ועוד כמה פריצות דיסק, והפיברומיאלגיה - יושבת על הרצפה, על הברכיים, במשך שבועות וחודשים ומציירת. פשוט אומרת: אבא, אנחנו מתחילים, ונכנסת למעין מצב מדיטטיבי. ציור של שטיח בגודל של שלושה מטרים על שני מטרים - הכול בטושים. במשך שבעה חודשים לא אכלתי וכמעט לא שתיתי. הציור הראשון היה הציור שלי ושל אבא שלי. אחר כך עוד יצירה ועוד יצירה. ביהדות קוראים לזה עיבור נשמה. הרגשתי שמלמעלה מעברים אותי ונותנים לי את מה שאני צריכה. לא פחדתי מזה; הבנתי שאני מקבלת רק טוב".
וזה באמת עוזר?
אתי מסבירה שזו שיטת טיפול שעובדת בשבילה, ויכולה לעזור גם לאחרים שסובלים. "בשלב מסוים המוח מתחיל להתעייף, להיכנס לאוטומט. התת־מודע מתחיל לפעול, ואז יכולה להיות סערה סביבך. אבל את בתוך העשייה, בתוך היצירה. חוויות ילדות משתחררות, הכוחות מתחזקים. יכולה להיות רעידת אדמה מסביב - ואת בעולם הפנימי שלך, מגיעה לשורשים שלך". למרות המחלה והכאבים, אתי מרגישה שגילתה את הכוחות להתמודד דרך הציור המדיטטיבי. "קיבלתי מתנה, ואני הולכת להעביר אותה".
סדנאות ציור מדיטטיבי - אתי גירון 054-7932555
"האהבה לעוגות תמיד הייתה שם", היא מספרת בצניעות. "אין כאן הסיפור שהייתי עם הסינר של אמא שלי. האמת היא שאמא שלי לא הייתה אופה גדולה, אלא יותר בבישולים. גם כשחדר האוכל עוד עבד, תמיד היו ניסיונות אפייה בבית - עוגות ועוגיות, מה שילדים עושים. אחרי הצבא הלכתי להכוונה מקצועית, והגעתי לאדריכלות. אני אוהבת את המקצוע הזה, אבל הרגשתי שאבדה לי היצירתיות, ושהמקצוע הפך לבירוקרטי. חסרה לי מלאכה בידיים".
לאחר שש שנים שבהן עבדה במשרדי אדריכלים, הרגישה שהתהליך היצירתי הצטמצם ושלא די לה בכך. היא החליטה לחזור לאהבה הישנה, האפייה, והלכה ללמוד פטיסרי צרפתי אצל אסטלה (המורה־קונדיטורית הקפדנית המוכרת כשופטת הקשוחה בתוכנית בייק־אוף).
סגל מוכרת את העוגות הנפלאות (טעמתי) מהבית לפי הזמנות לאנשים פרטיים וגם לאירועי קייטרינג. בסופי שבוע היא עובדת בחווה האורגנית "מלוא הטנא" בכרמי יוסף, אופה לחם מחמצת ועוגות, והכול מחומרים אורגניים. היא לשה ומערבבת בין בתים יפים ועוגות. "ממש עכשיו נבנה בגזר הבית הראשון שלי, שתכננתי לבדי. אני מגלה את כוחות העצמאות והשילובים".
יש רגעי משבר כעצמאית?
"היו פה טילים לפני שבועיים, ומייד אחרי זה היו שתי לוויות - של סבא שלי ושל אח של חברה. ופתאום גם התבטלו לי הזמנות וגם לא יכולתי להכין. ואז את מגלה כמה את תלויה רק בעצמך ובנסיבות החיים. גם עניין השיווק הוא קשה, כי אנחנו, הקיבוצניקים, מרפקים הם לא הצד החזק שלנו".
אז מהי העוגה האהובה עלייך?
היא חושבת רגע, ואז עונה בהחלטיות, "קראנץ'. זה בצק שמרים שמדפדפים לתוכו חמאה. יש מליות שונות, אבל אין ספק שהקראנץ".
NALOOSH - איילת סגל 054-7350169
