האם צריך לאחל "לבריאות" על גרעפס קולני שפלטה גברת נכבדת בצאתה ממסעדת דגים באשדוד? כנראה שלא. לצערנו, גיהוקים, כמו נפיחות, הם עדיין פעולה מחויבת המציאות שיש עליה טאבו חמור מאין כמוהו בציבור ויש לעשותה במרחב הפרטי בלבד.
ייתכן שבגלל זה כשאיחלתי לאותה גברת "לבריאות" בטון משועשע במקצת, היא האדימה כמו חריימה של יום שישי והסבירה במבוכה שזה יצא בלי כוונה.
מסתבר שבישראל של 2019 הציבור עדיין לא מרגיש בשל מספיק לגהק בציבור, ולכן עדיף פשוט להתעלם באלגנטיות, על מנת שלא להלבין (או להסמיק) פני חברך ברבים.
מצד שני, כפי שסיכמנו בינינו, אין עדות טובה מכך לזה שהאוכל היה מהנה.
הכל יקר פה, לעזאזל
באנו שניים לאכול צהריים ולחזור לעבודה. חשבנו על משהו צנוע, טעים, משביע. התחשק לנו דגים, ווהמסעדה הכי קרובה היתה "אלדין בשדרה", אבל כשפתחנו את תפריט העסקיות חשכו עינינו: עסקית דגים אחת ב־109 שקל, עסקית דגים שנייה ב־99 שקל ופסטות עסקיות ב־69 שקל.
יקר מאוד, למרות שבמחיר כלולה גם המנה הראשונה ומיץ תפוזים לא טבעי (בדיוק כמו שלא טבעי לשלם כל כך הרבה כסף על עסקית דגים לצהריים כשאתה נמצא מרחק של 20 מטר בקו אווירי מהים).
אין לי טענות ספציפיות ל"אלדין", למען האמת. ב"פסקדו", מסעדת הדגים השכנה, העסקיות יקרות אף יותר, ואצל "אידי" אפילו קצת יותר יקר מ"פסקדו".
הבעיה היא כמובן בתמחור המוגזם של מסעדות הדגים בישראל, כאילו שמדובר בזהב שנמשה ממצולות הים. שף אשדודי מוכר ששאלתי אותו לגבי מחירי מנות הדגים הגבוהים במסעדות בישראל אמר לי בזעף ש"הכל יקר פה, לעזאזל".
אז נכון, הכל יקר פה, לעזאזל - אבל כבר התיישבנו, אז אמרנו שניתן צ'אנס. אחד השלטים החוזרים ונשנים במסעדה גורס ש"לא רק דגים". אבל כשהאופציה הנוספת היא פסטה אז כמובן שרק דגים. אז הכנו את הארנקים וצללנו פנימה.
הדייגים ירדו להם לים
למרבה השמחה, אחרי כל ההתחשבנויות וההתלבטויות, ברגע שהשלמנו עם המציאות גילינו ש"אלדין בשדרה" היא מסעדה נהדרת, נקייה ומעוצבת בטוב טעם, שעם כל התלונות על המחיר לא בדיוק מגישה שניצלצ'יפסלט, אלא אוכל מוקפד, יצירתי וטעים. נכון, יקר, אבל טעים.
זה התחיל מלחם בית טוב, חם ומגורען, שהגיע עם שלושה מטבלים שהוגשו בפנכות אמאייל יפהפיות. החריף היה טוב אבל החציל היה מדהים והחיבור שלו ללחם היה מענג.
סביצ'ה הלוקוס הנהדר היה מנה מכובדת בגודלה בהתחשב בזה שמדובר במנה ראשונה, ואנחנו התענגנו על ההשלכות הגאוגרפיות ממה שמוצג בתפריט כ"דג לבן טרי בתיבול ים תיכוני בניחוח פרו".
אישית, לא בטוח שידעתי להפריד בין האלמנטים הגאוגרפיים, אבל נהניתי מחגיגה של טעמים שמשמשים בערבוביה, עם בצלים, פלפל ירוק, שאר ירקות, מיץ לימון ונתחי לוקוס. מדובר אומנם בנתחונים קטנים, אבל כאלה שמורגשים היטב וטריים כאילו נמשו רק היום מהים, כמו שהבטיחה לנו נוי המלצרית, שהצביעה בהערצה על אלי, בעליה של המסעדה, שיוצא עם ספינתו כל בוקר לים, משליך חכה וחוזר לקנות חדשה. סתם, הוא משתמש ברשת.
אחריה הגיעה הצלחת עם קרפצ'יו הסלמון. עוד מנה של הנאה ומצמוצי שפתיים מוגזמים מעט. פרוסות דקות של סלמון טרי שהוטבע בחומץ בלסמי מצומצם, מיץ לימון ושמן זית. תענוג.
פינת הקטנוניות: בתפריט כתוב שהמנה מוגשת עם צלפים וביצי שליו, אבל בגלל שהיה כה טעים ואולי משום שזו המנה שמגיעה עם העסקית, לא נתעסק בקטנות כמו ביצי שליו. וצלפים אני ממש לא אוהב.
דמעות של דגים
ב"אלדין" שמעתי לראשונה בחיי את המילה "ג'רבידה". מדובר בדג שנקרא בעברית ברבון - שם שנובע משיקולים מותגיים בעיקר: אין קשר משפחתי ידוע למשפחת הברבוניות והוא נקרא כך בשל הדמיון החיצוני.
הברבון הוגש מטוגן כמובן, היה טעים ופריך מבחוץ ובשרו הלבן עסיסי מבפנים. לצידו הוגשו שני תפוחי אדמה מדורה שהיו טעימים אש.
אבל אין ספק שעם כל הכבוד לג'רבידות החביבות, הסביצ'ה הפרואני והסלמון נטול הצלפים, דג הדניס היה עבורי שיאה של הארוחה.
אני מביט על התמונות שצילמתי ונזכר מוכה געגוע ברגעים היפים שבילינו יחד עד שפיסת הבשר האחרונה שלו, נימוחה ומלאת טעם, נעלמה בפי. "מושלם" היא מילה מעליבה לדג שנעשה פתוח על הגריל ותובל בכל כך הרבה אהבה. ומדובר בדג כל כך טרי שדמעת הפרדה ממשפחתו כשהוצא מהים על ידי אלי עדיין זלגה מעינו.
לסיכום: לא זול לעסקית, אבל טעים וטרי ומוקפד והרבה.
והכי חשוב, אל תהססו לעשות גרעפס טוב בסוף הארוחה. טאבו או לא.
מראה מקום:
"אלדין בשדרה", מרטין בובר 1, אשדוד
טלפון: 08-8690630
שעות פתיחה: א'-ה' 12:00-24:00
פסקול: זוועה. אלבום שלם של להקת אתניקה מבצעת גרסאות כיסוי עלק ערביות לשלל שירים מוכרים. מוזיקת מעליות שהיתה גורמת לי לעלות במדרגות
תג מחיר: עסקית 1 - 99 שקל, עסקית 2 - 109 שקל, סודה - עשרה שקלים, שני אספרסו - 20 שקל; סך הכל: 238 שקל
