דימיטריוס החנה את האופנוע שלו בשולי הכביש, והלך לדרכו. ראיתי שהמפתח נשאר בסוויץ'. "אתה לא נועל?" שאלתי בתימהון. "לא", הוא חייך בסבלנות, "מי יגנוב אותו?".
כך זה באיקריה, אי יווני מיוחד שאין בו גנבים או אלימות. שבעה שוטרים בלבד מופקדים על הסדר. למעשה אין כלל צורך בניהול, כי החיים מתנהלים מעצמם בתמימות ובאמון מלא בין האנשים.
והם, האיקרים, אנשים פשוטים, שמחים ובריאים. לכן הם חיים עד גיל 90, 100 ואף יותר כשדעתם צלולה. יש אפילו אגדה המספרת על כך שהאנשים במקום הזה פשוט מסרבים למות.
רציתי לעמוד מקרוב על סוד הקסם האיקרי, לחקור את המוטיב הדומיננטי של חייהם - הפשטות - ולהבין ממה היא מורכבת. אז עליתי עם תשעה חברים על מטוס לאתונה, ומשם במטוס קל לאיקריה.
החיים באי אינם מסובכים יתר על המידה. אנשים עובדים מצאת החמה עד השקיעה, יום אחר יום, עד מותם (שם לא שמעו על המושג פנסיה).
הם אוכלים מזון מתוצרת בית המבוסס על פרי אדמתם (ירקות, פירות, עשבים, גבינות עִזים, שמן זית) ושותים בממוצע ליטר אחד של יין אדום לאדם ביום. לכל משפחה חלקה משלה.
התבוננתי בנשים; כמעט ואין להן קמטים על הפנים. הן לא צובעות את שׂערן. בכלל, שׂיער לבן באיקריה הוא סימן לכבוד. האדם הזקן הוא סמכות, איש עם ניסיון המחזיק בחוכמה העוברת מדור לדור.
איקרי ההולך מדי יום ביומו מרחקים ארוכים אינם נופל למשכב. הוא שולט בגופו וברוחו עד יום מותו. הם מקבלים את החיים כפי שהם, ללא פחד מהסוף.
גיאורגיוס, הדבוראי של הכפר, גבר חסון בן 90 ובעל חיוך תמידי, פוגש אותנו באולם ייצור הדבש. הוא עובד 12 שעות ביום, ובגילו המתקדם אף המציא פטנט להשמדת חרקים הפוגעים במטעים שלו: הוא תלה מנורה מיוחדת מעל חבית שבה חומר כלשהו, השואבת אליה את החרקים - מעין הדברה ביולוגית. הדבש האיקרי עשוי על טהרת פרחי הבר של המקום. הוא אינו מהול בדבש אחר, וטעמו נפלא.
ביום השלישי התארחנו באכסניה של תיאה, אמריקאית מקסימה שהגיעה לאחד הפסטיבלים במקום והתאהבה באליאס. "עזבתי הכל", היא שחזרה באוזנינו. "ברחתי מהסטרס, מהמסכים, מהטלפונים הניידים ומהקניונים, ואני חיה כאן באושר ובשמחה. שני בניי גדלו כאן".
היא דוברת יוונית שוטפת. לא יכולתי להסיר את עיניי מפניה - יפה כל כך ומלאת אנרגיה. דיווה אמיתית.
התענוג שבפשטות
איקריה היא אחד מאיי יוון. באי חיים כ־8,000 בני אדם, אורכו 42 קילומטר, ורוחבו 13 קילומטר. הנוף הררי ובעל צמחייה סבוכה. הכפרים מפוזרים בפסגות ובקו החוף, ונדרשת הליכה או נסיעה ממקום למקום.
התחבורה דלילה, ורק בעשור האחרון נכנסו מכוניות ונסללו כבישים. ראיתי ישישים קורנים מאושר שועטים על טוסטוסים בכבישי האי. הם לא במרתון כדי להספיק, אלא חיים את החיים כפשוטם. השם איקריה הוא על שמו של איקרוס, בנו הפזיז של דדלוס מהמיתולוגיה היוונית.
בעולם יש חמישה "אזורים כחולים", שבהם אנשים רבים חיים מעל גיל 90 בבריאות טובה ובמחשבה צלולה. האי איקריה הוא אחד מהם. האחרים הם האי אוקינאווה ביפן, לומו-לינדה בקליפורניה, חצי האי ניקויה בקוסטה ריקה ואזור מסוים בסרדיניה, איטליה. בכל המקומות האלה אורח החיים דומה. המעניין הוא שבאי סאמוס, הקרוב לאיקריה, תוחלת החיים ממוצעת.
לדברי ד"ר רועי בלתזר־תירוש, המרצה שליווה אותנו במסע, לגנטיקה השפעה חשובה על אורך החיים. לעומת זאת, המחקרים האחרונים מצביעים על כך שגם לתנאי הסביבה ולאורח החיים תפקיד מכריע ביכולת ההשפעה שלהם על הגן האנושי.
שבוע שלם חייתי עם אנשי האי. אכלתי את מזונם, בישלתי איתם, הלכתי בנקיקי סלעים, טיפסתי לעבר מצודות, הלכתי בנחלים ובוואדיות, עקב בצד אגודל, לאט־לאט. לנשום. לרגע חשתי שאני מהלכת בגינת תבלינים ענקית: הרוזמרין, הנענע, הזעתר והמרווה מילאו את חושיי.
הגוף נע בקצב ההליכה ונשם את מלוא הדרו של הטבע. מהפסגה נפרשו הים והמרינה הקטנה כמו גלויה. חשתי התרוממות רוח מהתענוג שבפשטות. כשנרשמתי למסע לאיקריה, חששתי שבגילי לא יהיה קל לכבוש את כל היעדים, אך בעזרת נעליים טובות וסקרנות גדולה עשיתי זאת, הענקתי לעצמי צל"ש, וכבר אני ממליצה עליו לחבריי.
לאחרונה מדברים על יישום אורח החיים האיקרי בגליל העליון. צוות מתנדבים בראשותו של הלל אפרת (קיבוץ שמיר) שוקד על פיתוח מיזם חדש המכוון להפוך את מזרח הגליל העליון לאזור כחול. מדובר בהעתקה של אלמנטים איקריים, נוסף על אלה שכבר קיימים שם ממילא. מעל הכל מדובר בשינוי תודעה אישית וציבורית.
כשחזרנו מהליכה בנתיב העולה מהוואדי לכביש, מצאנו את האופנוע היקר של דימיטריוס, מורה הדרך שלנו, עומד על כנו. הוא חייך, נפרד לשלום, ונעלם בינות לבתי הכפר הלבנים.
לאחר המסע זיקקתי את עשרת הכללים של האיקרים לחיים טובים:
- הליכה. בכל יום הולכים מהבית לעבודה. לא ג'וגינג עם סטופר. הליכה בקצב נעים בתוך הטבע. מאחר שזהו אי הררי, כל הזמן עולים ויורדים (לחיזוק סיבולת לב־ריאה).
- תזונה. בעיקר צמחונית, והרבה דגים. קוטפים ומלקטים מהחלקה את מה שגדל באותה עונה. הכל אורגני, טרי ובריא, והבישול נעשה ללא חומרים משמרים.
- בלי סטרס. אין פוליטיקה, אין כמעט חדשות. מעט פייסבוק ומחשבים.
- קהילתיות. חיי קהילה ערים, אינטראקציה עם חברים. נפגשים בבר המקומי, בכנסייה או באירועים חגיגיים. ויש גם עזרה הדדית בצורת מנגנון לא רשמי למי שאין לו פרנסה. זקנים שבניהם עזבו אינם נשארים לבד. מתנדבים מהקהילה דואגים להם.
- אוויר. אוויר הרים צלול כיין, כלשונה של נעמי שמר. אין זיהום כי אין תעשייה.
- מעמדות. אין עשירים ועניים. אין תחרות להשיג מעמד, תואר, סטטוס, כסף. רוב התושבים נמצאים ברמת חיים דומה.
- בלי פשיעה. אין גנֵבות ואין הטרדות מיניות. דעת הקהל מסמנת אדם שנכשל בהתנהגות לא ראויה.
- זִקנה. להיות זקן זה להיות במעמד הכי מכובד, הכי נחשב. כולם מכבדים את החוכמה של הזקן ואת הניסיון שצבר בחייו.
- זמן. לזמן אין חשיבות מרובה, הוא לא פקטור. הכל נעשה לאט־לאט, בלי שעון (ובלשונם: סיגה־סיגה).
- משמעות. לחיים יש משמעות, ויש סיבה לקום בכל בוקר: לטפח את הקן המשפחתי ואת חיי הקהילה.
