בשנת 432 לפני הספירה אימצה הרפובליקה הרומית את הרעיון, שהיה נהוג בערים הלטיניות בסביבה, למנות דיקטטור. בשעת סכנה צבאית, רשאי הקונסול המכהן באותה שנה למנות אדם יחיד שיחזיק בכל הסמכויות הצבאיות והאזרחיות ויהיה למעשה לשליט אבסולוטי. אבל הם קבעו גם שאדם זה חייב לוותר על סמכויותיו לאחר שחלפה הסכנה, או לכל המאוחר אחרי שישה חודשים.
הדיקטטור הראשון שמונה היה איש בשם פוסטומיוס טוברטוס, ורומא ניצחה בפיקודו שבט שכן (היא היתה אז רק עיר אנונימית במרכז איטליה). דיקטטורים ידועים נוספים היו סולה ויוליוס קיסר, שניהם במאה הראשונה לפני הספירה. סולה, איש צבעוני ומקורי, ויתר מרצונו על הכהונה; וקיסר - ידוע מה סופו, שהיה גם סופה של הרפובליקה. שלחתי מיילים עם מידע זה לפוטין, לארדואן, לאסד ולקים ג'ונג און, אך עדיין לא קיבלתי מהם תגובה.
הרומאים מינו דיקטטור בשעת סכנה. סכנה כידוע יוצרת פחד, ופחד - אמיתי או מבוים - מביא לצעדים קיצוניים. הנוסחה המנצחת: צור פחד, קח סמכויות. לא מזכיר לכם קצת את נאום נתניהו על הסכנות האורבות לפתחנו בעת שאימץ לעצמו את משרד הביטחון?
אטילה שומפלבי, במאמר ב"בלייזר" (כן, מאז שרענן שקד עורך אותו הוא לא רק מגזין עם חתיכות, ספורט ובדיחות גסות. כמה חבל), כותב על פוליטיקת הפחד: "הפוליטיקה הזו מכוונת אל הבטן הרכה של הציבור, אל הפחדים הקיומיים הבסיסיים ביותר, ונועדה לשתק את החשיבה החופשית. [...] שקרים ופחד הולכים לא רע בכלל, הם מתדלקים זה את זה בהצלחה ומעמידים את שלטון הפחד". כך האירופים חוששים מהפליטים, האנגלים מהשוק האירופי, האמריקאים מהמקסיקנים והישראלים מאיראן. אין זה אומר שאלה סכנות מדומות, אבל המנהיגים, ואלה הרוצים להיות כאלה, משתמשים בהן היטב בעזרת גלי הלאומנות שהם יוצרים, ואיני מחדש פה הרבה.
הפסיכולוג פרופסור עידן הלפרין מצוטט באותו מאמר: "פחד מייצר אצל אנשים תחושה של חוסר שליטה, הפוגעת באחד הצרכים הבסיסיים יותר של האדם - הצורך להרגיש משפיע, שולט על סביבתו וחייו. כשזה נלקח ממנו בעקבות איום או פחד פוליטי, הוא מנסה להחזיר אותה בתחומים אחרים - היחס למיעוטים, לנשים, לכפופים".
אל הפחד מתלווה בדרך כלל שנאה, ויחד הם נשק רב־עוצמה. בעזרתם עלו לשלטון ויקטור אורבן בהונגריה, אנדז'י דודה בפולין, דוטרטה בפיליפינים ובולסונרו בברזיל. הרשימה עוד ארוכה, ויש הכוללים בה גם את הנשיא המצייץ טראמפ. בבחירות הבאות עלינו (לטובה? אני לא אופטימי, לכן אעדיף אולי בדיחות גסות מ"בלייזר" על נאומי בחירות שבהם כל אחד אומר מה שלדעתו אנחנו רוצים לשמוע. אה, חוץ מהמפלגה שלי, שתמיד מדברת לעניין), ובכן בבחירות האלה תככב ללא ספק הפוליטיקה של הפחד. מי שמאמין לא מפחד? להפך!
האם הקיבוצים פטורים מזה? בשנות המשבר הגדולות, מאמצע שנות השמונים עד סוף המאה, היה הפחד רכיב עיקרי גם בבחירותיהם של קיבוצניקים רבים. פחד ממה? מזה שלא יהיה ממה לשלם על האוכל והחשמל – מחר, או בעוד חודש, או שנה. והפחד הגדול ביותר - איך נחיה בלי פנסיה ובלי הבטחת יכולת קיום מינימלית, שלא לדבר על הורשה. הפחד הזה הוביל בקיבוצים אחדים למינוי "אנשים חזקים". ניתנו להם סמכויות רבות על חשבון הליכים דמוקרטיים, כי "אי אפשר לסמוך על החברים". ששת החודשים מהמורשת הרומית הפכו לשנים ארוכות, אולי מפני שבניגוד לסכנה צבאית, שאפשר לפתור בקרב מוצלח אחד, פחד כלכלי נמשך זמן. אין זבנג וגמרנו. בקיבוץ שלי זה לא קרה, כנראה מפני שלא היינו מעולם בבוץ ממשי, אבל איני יכול לערוב שזה לא היה עלול לקרות אילו היינו נופלים כמו אחרים.
ודאי תאמרו פה שבתקופה מוקדמת יותר, בשנות הארבעים והחמישים למשל, היו דיקטטורים (לא עם התואר הזה כמובן) בתנועה הקיבוצית. אין צורך לציין שמות. לכך אשיב: נכון, אבל אלה היו דיקטטורים אידיאולוגיים. הם לא השתמשו בנשק ההפחדה בנוסח "אם לא תעשו מה שאני אומר - יהיה אסון", אלא במנהיגות של אמונה בצדקת הדרך. ועם זאת, אפילו עליהם לא פסח הכלל: שלטון משחית, ושלטון מוחלט משחית באופן מוחלט.
שורת סיכום? לא כדאי לזלזל בסכנות, אבל גם לא להיכנע לפוליטיקת הפחד. ברוב המקרים האיך - השמירה על שיטת ממשל ועל מִנהל תקין, חשוב יותר מהמי - מי יהיה המנהיג. כך לפחות למדנו מהרפובליקה הרומית, ששרדה חמש מאות שנים. הלוואי עלינו.
