אגודה קהילתית
שריד - החלטה תקדימית של בית המשפט העליון בשנת 2017 קבעה כי לאגודה הקהילתית בשריד, שמטרתה להסדיר את חיי הקהילה ביישוב ולספק שירותים לתושבים (חברי קיבוץ ומתיישבים בהרחבה), יש סמכות לספק לתושבים שירותים שהם תוספת לשירותים המוניציפליים, ולגבות תשלום תמורתם. "אין מניעה שהאגודה תספק שירותים שהם תוספת לשירותים המוניציפליים שמספק הוועד המקומי ותגבה עבורם תשלום מכוח הסכמה חוזית, אם בהוראות תקנון האגודה הקהילתית ואם בהסכם המשתכנים. כל עוד האגודה הקהילתית מספקת את שירותיה לכלל תושבי היישוב, אין מקום לשחרר את התושבים שפרשו מהחברות בה מחובת התשלום עבור שירותים אלה".
בכך סיים בית המשפט העליון מחלוקת משפטית שהתנהלה בשנים האחרונות בבתי המשפט בין תושבי הרחבות לאגודות השיתופיות הקהילתיות. עורכי הדין עומר כהן וגיל דגן יצגו את שריד, את הוועד המקומי ואת האגודה הקהילתית. עו"ד גולן משעלי ייצג את המשתכנים. עוד נפסק כי לא ניתן להתנות העברה של זכויות קנייניות בבית המגורים בכך שרוכש הנכס החדש יצטרף לאגודה הקהילתית, שכן בכך קיימת פגיעה בזכות הקניין של התושבים ובעיקרון היסוד של חופש ההתאגדות וחופש מהתאגדות כאחד.
קרקעות הקיבוץ
בית אלפא וחפציבה - בית המשפט העליון דחה את תביעתם של הקיבוצים הללו (שהוקמו בשנת 1922), שטענו כי אומנם רכישת שטחי המשבצת שלהם בוצעה בידי קק"ל, אך הרכישה מומנה בחלקה באמצעות תרומות כספיות שהעלו הקהילות שמהן יצאו מקימי הקיבוצים, ולכן יש לראותן כהשתתפות של הקיבוצים המתיישבים במימון רכישת הקרקע. טענת הקיבוצים (באמצעות עורכי הדין צורי לביא, דוד בסון ויהושע יצחקי) הייתה אפוא שמשעה שנטלו חלק בתשלום התמורה ששולמה עבור רכישת הקרקע שעליה הם יושבים, אין להתייחס אליהם כאל חוכרים רגילים בכל הנוגע לזכויותיהם במקרקעין, והם זכאים לזכויות קנייניות משודרגות באדמותיהם, הקרובות לזכות בעלות.
בית המשפט דחה את טענות הקיבוצים, ופסק שזכויות החוכרים החקלאים (מול המדינה, רשות הפיתוח וקק"ל) נקבעות לפי מערכת חוזי החכירה הסטנדרטיים של רשות מקרקעי ישראל המתייחסים למגזר החקלאי. החריג לכך הוא מצבים יוצאי דופן שבהם עומדות לחוכר החקלאי זכויות משפטיות ייחודיות שהמשפט מכיר בתוקפן, להבדיל מטענות היסטוריות או מוסריות. "אין מקום להכיר בטענה לזכויות יתר כאשר היא מנוגדת לחוזה החכירה התקף שבין לבין החוכר החקלאי", פסק בית המשפט, "או כשתביעתו של החוכר התיישנה או חסומה".
אחריות הקיבוץ בחצרו
רוחמה - הלכה תקדימית שנפסקה בבית המשפט העליון בנובמבר 2013 בעניינו של קיבוץ רוחמה, קובעת כי יש לקיבוץ אחריות וחובת זהירות מושגית־עקרונית למניעת פשע בחצרו. לכן הקיבוץ עלול להימצא אחראי בנזיקין במקרה שבו תתרחש בשטח הקיבוץ עבירת פשע, ככל שהיה עליו לצפות אותה. בית המשפט פטר את הקיבוץ מאחריות במקרה זה, שבו הקיבוץ נתבע בנזיקין לתשלום פיצויים לצעירים תושבי הקיבוץ, שהיו קורבנות לעבירות מין שבוצעו בתחום הקיבוץ בידי צעיר אחר, תושב הקיבוץ אף הוא.
"ברמה המושגית, הקיבוץ הוא מונע הנזק הטוב ביותר למניעת מעשי פשע נגד חבריו או תושביו, וגם בפיקוח למניעת ביצוע פשעים שכאלה", קבע בית המשפט. "קיבוץ צריך לצפות את התרחשותם של מעשי עבירה נגד חבריו או תושביו". הצעירים שנפגעו יוצגו בידי עו"ד יעל ורד, וקיבוץ רוחמה בידי עו"ד רינה אגולסקי.
אחריות דירקטורים ונושאי משרה
כפר תקווה - "דירקטור אינו יכול להתגונן בטענה שאין הוא מבין שאין לו הכישורים הדרושים, או שגילו המתקדם לא אפשר לו לגלות עניין בנעשה. נהפוך הוא, אלה בדיוק הסיבות שבגינן יש להטיל אחריות על הדירקטורים", פסק בית המשפט העליון בשנת 2016, וחייב את הדירקטורים של כפר תקווה (באמצעות חברת הביטוח שלהם), את המנכ"ל ואת רואי החשבון המבקרים - לפצות את החברה בסך 12 מיליון שקלים.
כפר תקווה, שנוסד במטרה להעניק לחוסים בעלי לקות שכלית מסגרת מגורים, תעסוקה ופיקוח, הגיע בשנת 2002 לקריסה כלכלית. ההורים (באמצעות "אבני, הרצוג, שועלי", עורכי דין) תבעו את מנכ"ל החברה, דירקטורים שלא פיקחו על פעולותיו ולא מנעו אותם, ואת רואי החשבון, על שלא יישמו, לטענתם, את כללי החשבונאות המקובלים בביקורת ובעריכת דוחות כספיים.
בעבר החזיקה במניות היסוד של הכפר ברית התנועה הקיבוצית. בקרב ההורים התובעים היו גם חברי קיבוצים, ומכאן הזיקה הקיבוצית. שניים מהדירקטורים, שכבר הלכו לעולמם (רק על אחד מהם הוטלה אחריות), היו חברי קיבוץ. יורשי אחד מהם יוצגו בידי עו"ד אסף שימשי (בלטר, גוט, אלוני ושות'), ויורשי האחר יוצגו בידי עו"ד הראל טיקטין.
בית המשפט קבע כי מעשי חלק מהדירקטורים עלו כדי רשלנות. נמצא שהם לא היו מיודעים לעסקאות או לפעולות שאותן אישרו (כי המידע שברשותם היה חלקי או מוטעה), שהם לא אספו מידע לגביהם כנדרש, ואף לא הודיעו לחברה על שינוי בנסיבותיהם האישיות, שהפחית את כשירותם למלא את תפקידם כדירקטורים.
תל יוסף - בית המשפט המחוזי בנצרת פסק בשנת 2017 בדבר אחריותם האישית של דירקטורים ונושאי משרה בתל יוסף ובאגודת המדגה בתביעת פיצויים שהגיש הקיבוץ. ההלכות מוכרות בעיקר מחוץ לשער הצהוב שבכניסה לקיבוץ, אך כאן הן מחלחלות עמוק לתוך שדרת הניהול.
השופט זיאד הווארי מצא כי לשורה של נושאי משרה בכירים בקיבוץ אחריות לנזקים שנגרמו לקיבוץ ולמדגה בעקבות מחדליהם בהתנהלותם בפרשת סוחר דגים גדול שרכש דגים מהמדגה במשך שנים רבות, וצבר חוב שתפח לכדי שלושה מיליון שקלים. "חלק מנושאי המשרה התרשלו בדרך טיפולם בחוב", קבע השופט, וחייב אותם לפצות את הקיבוץ - כל אחד לפי שיעור אחריותו (בסכומים שבין חמשת אלפים שקלים ועד חצי מיליון שקלים).
חוק החברות מטיל על נושאי משרה חובת זהירות כלפי החברה, קובע את נורמות הזהירות הנדרשת מנושא משרה, ומגדיר את חובת האמונים של נושא משרה לחברה. "קיומה של חובת זהירות בין דירקטור לחברה מטיל על נושא המשרה את החובה לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע נזק לחברה", הסביר בית המשפט, וציין כי בית המשפט העליון החיל את מודל האחריות האישית של נושאי משרה הקיים בדיני חברות על האגודה השיתופית ועל חברי ועד האגודה.
"חובת הזהירות של דירקטורים בחברת אחזקות המחזיקה בבעלות כמעט מלאה בחברה הבת", הוסיף השופט בהתייחסו לתאגיד המדגה, "כוללת את החובה לדעת ולהתעניין בנעשה בחברה הבת, ואם הם מבחינים בסימני אזהרה באשר למצבה של החברה הבת - מוטל עליהם לפעול".
