הדרך לשיוך דירות עוברת בין השאר בוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, שבסמכותה לאשר תוכנית חלוקה למגרשים (מפת הפרצלציה). במהלך אישור התוכנית רשאי אדם שהתוכנית עלולה להשפיע עליו להתנגד לה. הוועדה, כמוסד תכנון, מכריעה בהתנגדות לפי שיקולים תכנוניים בלבד. קיבוץ כפר המכבי, במסגרת תהליך השיוך, ערך תוכנית לחלוקת המגרשים והגיש אותה לאישור הוועדה המקומית זבולון.
אחד מחברי הקיבוץ הגיש התנגדות לתוכנית, אך הוועדה המקומית דחתה אותה. החבר הגיש ערר לוועדת הערר לתכנון ולבנייה של מחוז חיפה. באמצעות עו"ד סמדר בן־דור הוא טען לפגיעה בזכויותיו במגרש שישויך לו - מגרש עם מבנה קומתיים משותף לשלוש משפחות - והוסיף וטען שתוכנית החלוקה נוגדת את החלטות השיוך.
הקיבוץ, באמצעות עו"ד אורי בר־קמה (לאמעי, סידר, רהט, צידון, פינק), ביקש לדחות את הערר, בין השאר משום שטענותיו של העורר הן קנייניות ולא תכנוניות. עו"ד בר־קמה אמר לוועדה, בתשובה לשאלות הקשורות בגודל המגרש או בשוויו, שאין בקיבוץ איזונים פנימיים הנוגעים לגודל מגרש, אלא איזונים הנוגעים לוותק ול"בלוקים" (מצב הדירה), וכי אין מודל איזונים באשר לשווי הקרקע, לא בכפר המכבי ולא בקיבוצים האחרים. לפי החלטות כפר המכבי, המשפחות מקבלות מגרש בגודל דומה (בסטייה אפשרית של עד עשרה אחוזים), ולחברים הזכות לצאת מביתם הנוכחי ולהקים בית במגרש חדש בשכונה חדשה. הפתרון לחלוקה הפנימית במגרש שבו מבנה משותף הוא באמצעות תשריט, הסכם שיתוף ותקנון (בין הדיירים במגרש המסוים).
ועדת הערר, בראשות עו"ד דקלה מוסרי־טל, דחתה את הערר. "עיקר טענותיו של החבר", הסבירה הוועדה, "מופנות כנגד הליך השיוך בקיבוץ, שהביטוי לו הוא בתוכנית החלוקה למגרשים, וחששו כי ההליך יהיה בלתי שוויוני. ההליך בפני הוועדה אינו השיוך, אלא תוכנית לחלוקה למגרשים, אשר תהווה בסיס לשיוך, אולם אין בה כל קביעה קניינית. לכן טענות החבר המתייחסות לפגיעה עתידית בשוויון בינו לחברי קיבוץ אחרים אינן נוגעות להליך התכנוני.
"החלוקה התכנונית למגרשים של שטח המגורים בקיבוץ נעשתה במגבלות ובאילוצים של מצב הבינוי בשטח (הבתים הראשונים הוקמו בשנות השלושים של המאה הקודמת), של כללי השיוך, של הצורך באחידות, של שוויון מרבי בין החברים ועוד. כתוצאה מכך קיימים מגרשים שאינם אידיאליים מבחינת דיני התכנון. כך למשל חלק מהמבנים הבנויים אינם מתיישבים עם קווי הבניין שנוצרים בתאי השטח החדשים, כאותם מבנים היושבים על קו אפס של החלוקה ובהם פתחים. עם זאת, מגרשים אלו צופים פני עתיד ונועדו לאפשר את החלוקה ואת השיוך. לעתיד, עם התחדשות המבנים בקיבוץ, ייהרסו המבנים הקיימים ויותאמו למגרשים החדשים".
החבר טען שגבולות המגרש שבו יקבל זכויות בעתיד נקבעו ללא הגיון תכנוני ותוך כדי פגיעה באפשרות התרחבות עתידית שלו ושל שאר בעלי הדירות, וכן תוך כדי יצירת קווי בניין שאינם תואמים את המבנה הקיים שהוא יוצא דופן בהשוואה למבני הקיבוץ האחרים.
הקיבוץ השיב שהתקיימו דיונים במשך שנים באשר לאופן חלוקת המגרשים, בשיתוף כלל חברי הקיבוץ, וכי החלוקה שהוטמעה בתוכנית הוסכמה על ידי החברים. "גם אם החבר חולק על הסכמות אלו", אמרה הוועדה, "אין בידיה להכריע בכך, מה עוד שהחבר הוא היחיד המתנגד לחלוקה בתוכנית מתוך כלל חברי הקיבוץ, ואף מתוך החברים שעתידים להירשם כבעלי זכויות במגרש המדובר".
הוועדה ציינה כי חששו של העורר משינוי מצבו לרעה ברור לה לנוכח המצב הייחודי של המגרש שבו נמצאת דירתו (מבנה משותף) ביחס לשאר בתי הקיבוץ. אך סוגיות אלו אינן בתחום סמכותה התכנונית של ועדת הערר. על החבר אפוא להציג אותן בהליכים אחרים, שאינם בפני ועדת הערר, ולפעול במסגרתם. בסופו של דבר, במישור התכנוני השתכנעה הוועדה כי זכויותיו של החבר אינן נפגעות.
