בית משפט השלום בטבריה דחה תביעת פיצויים בסך 911 אלף שקלים שהגישו שני בני זוג בשנות החמישים לחייהם כנגד קיבוץ אשדות יעקב מאוחד. השניים טענו שהיה להם משא ומתן מתמשך עם הקיבוץ במשך מספר שנים בנוגע לקליטתם כחברים ולשיוך דירה עבורם, אלא שהקיבוץ החליט באופן חד־צדדי ובהיעדר תום לב להפסיק את ההליך.
"התובעים הם תושבים בקיבוץ, הורים לשתי בנות צעירות", תיאר השופט סאמר ח'טיב שדן בתביעה. "התובע, שהתגורר בעבר בקיבוץ עם בת זוגו הקודמת ועם בנותיו מנישואיו הקודמים, עזב את הקיבוץ לתקופה. אחרי שנפרד ממנה, נהג להגיע לעיתים תכופות לקיבוץ כדי לבקר את בנותיו שהמשיכו לגור עם אימן בקיבוץ. התובע חזר להתגורר בקיבוץ לאחר שהתחיל זוגיות חדשה עם התובעת שהצטרפה אליו".
באמצעות עו"ד שגב וימר, טען התובע כי סוכם בינו לבין מנהלת תחום השכרת הדירות בקיבוץ, שהוא יתקבל כחבר בקיבוץ ויתגורר בו לצמיתות. "היא ביקשה שאשמור לעצמי את ההסכמות האמורות כדי שלא יפתחו פה בקיבוץ", אמר התובע. "הסכם זה, עם הסכמים נוספים שערכו הצדדים, מצוי בידי הקיבוץ, והוא מסרב למסור לי אותם". לדבריו הוא עבר לגור בדירה שלטענתו הוסכם עימו שתהא משויכת למשפחתו לצמיתות. "בהסתמך על כך", הוסיפה התובעת, "עזבתי חברה גדולה שבה עבדתי 15 שנה בתפקיד ניהולי ובתנאים טובים".
לדברי השניים, מרכז חייהם היה בקיבוץ שנים רבות. הם שותפים בחיי הקהילה ואף הקימו עסק בקיבוץ. התובעים תיארו כי בכל שלבי ההידברות - המשא ומתן והפגישות עם נציגי הקיבוץ, שהחלו עוד בשנת 2006 - הייתה רוח הדברים שקבלתם לחברות בקיבוץ תהיה במסלול של חברות בעצמאות כלכלית, אך לימים שינה זאת הקיבוץ למסלול של חברות רגילה, ודרש שיסדירו את כיסוי הגירעון הפנסיוני שלהם בסך 341,634 שקלים. לטענתם, לו ידעו שכך יהיה, לא היו נכנסים להליך מלכתחילה ולא היו מקימים עסק בקיבוץ אלא רוכשים דירה בהרחבה.
הליך קליטתם הופסק, ובדצמבר 2017 דרש מהם הקיבוץ לפנות את הדירה שבה התגוררו. לטענתם, הקיבוץ נהג כלפיהם בהטעיה ובתרמית ועליו לפצותם: 211 אלף שקלים בעד השקעתם בהקמת עסק בקיבוץ ועוד 700 אלף שקלים שהם ההפרש בין עלות רכישת דירה בהרחבה בעת הליך קבלתם לחברות, לבין עלות רכישת דירה בהרחבה כיום (1,500,000 שקלים).
באמצעות עו"ד ניצן טבנקין (קופרשמיט את גולדשטיין ושות') דחה הקיבוץ את הטענות נגדו, והסביר שהתובעים היו בגדר מתעניינים בקליטה לחברות בקיבוץ, אך לא עברו את שלב בדיקת היכולת הכלכלית שלהם לעמוד בהתחייבויות של נקלט (רכישת בית, פנסיה ועוד). התברר שהתובע לא צבר פנסיה כלל ואינו מחזיק בביטוחים המתאימים, ואין מקור כספי שיבטיח כי בבוא העת יספק התובע את צרכיו בעצמו.
"בין הצדדים", סיכם השופט ח'טיב, "היו מגעים מקדמיים באשר לקליטתם של התובעים כחברים בקיבוץ, אך אלה לא הבשילו להסכמה מחייבת. התובעים היו בשלביו הראשונים של ההליך, שתוצאתו הסופית - קבלה לחברות ושיוך דירה - הותנתה בתנאים רבים שלא קוימו, כך שלא ניתן לראות במגעים חוזה סופי ומחייב. לא הוכחו קיומם של התחייבויות, הבטחות או מצגים שהוצגו בפני התובעים ולפיהם קבלתם לחברות במסלול של עצמאות כלכלית ושיוך דירה עבורם הוא עניין ודאי וסגור, כפי שנטען על ידם. נהפוך הוא, הקיבוץ יצא ידי חובתו בכך שהודיע לתובעים כי מדובר בתהליך רב־שלבי המותנה בסיומו באישור האסיפה".
בשנת 2015 ביקש הקיבוץ מהתובעים לבצע פעולות מוקדמות באשר לקליטתם. "התובעים", תמה השופט, "לא מחו על כך ולא אמרו בזמן אמת שהם כבר בשלבים מאוחרים וכמעט סופיים של המשא ומתן, כטענתם. על התובעים היה לעמוד בכללים החדשים והמחייבים בקיבוץ לצורך קבלתם לחברות, אך הם סירבו לכך".
עוד הגיב השופט לטענות התובעים בדבר הסכמים עלומים בינם לבין הקיבוץ, שאותם מסתיר הקיבוץ מעיני בית המשפט, וכן להבטחות שניתנו להם בדבר קבלתם הוודאית לחברות בקיבוץ. "אלה היו טענות בעלמא", אמר השופט, והסביר שהליכי הקליטה לחברות הופסקו לאחר שהקיבוץ הודיע לתובעים שהפקדת הגירעון הפנסיוני היא תנאי סף לקבלה לחברות ולהמשך האבחון החברתי. "התובעים התנו את כיסוי הגירעון בחתימה על מסמכי ההצטרפות", הבהיר השופט. "דרישה זו תמוהה, אינה הגיונית ואינה סבירה, שהרי לא זו בלבד שאין מדובר בתשלום לקיבוץ, אלא לקרן על שמם של התובעים, אלא גם ברור שחתימה על הסכם הצטרפות לחברות מותנית בעמידה בתנאי הסף, ובכללם קיומה של צבירה פנסיונית מתאימה ביחס לגיל הנקלט ולפנסיית היעד הנהוגה בקיבוץ".
סוף דבר, השופט דחה את התביעה וחייב את התובעים לשלם לקיבוץ שכר טרחת עורך דין בסך 7,500 שקלים.