בית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים, דחה ערעור שהגיש קיבוץ על החלטת עו"ד אלה אלון, סגנית רשם האגודות. זו קבעה ביולי 2017 כי יש להכיר בחברותו המלאה של בן הקיבוץ, החל מגיל 18 (כיום הוא בגיל 52), והורתה לקיבוץ לרשום אותו כחבר בפנקס החברים. בן הקיבוץ (המשיב) סובל מסכיזופרניה, ועקב כך קבע לו המוסד לביטוח לאומי נכות בשיעור של 75% לצמיתות.
המשיב עבד והתגורר כל חייו בקיבוץ, למעט תקופות קצרות ביותר שבהן יצא לאשפוז או להוסטל בשל מחלתו. כאשר שינה הקיבוץ את אורחות חייו, הוא החליט גם באשר למעמדם של בנים בעלי צרכים מיוחדים, ואף מסר למשיב ולאימו טיוטת "הסכם לבן בעל צרכים מיוחדים", אך זו לא נחתמה. לימים פנה המשיב לרשם האגודות השיתופיות וביקש להכיר בו כחבר הקיבוץ. חוקר שמינה הרשם לבדיקת העניין המליץ שלא לעשות זאת.
הסבר ביניים: לפי תקנה 2א' לתקנות החברות, רואים אדם כחבר האגודה - גם אם הוא לא התקבל לחברות בהחלטת האספה - אם נהגו בו כחבר האגודה במשך תקופה סבירה, אלא אם כן קיימת בתקנון הוראה מפורשת הקובעת שאין לראות באדם כאמור חבר באגודה. לרשם האגודות השיתופיות הסמכות, לאחר שביצע חקירה בעניין, להורות על תיקון פנקס החברים של הקיבוץ ולכלול בו את שמו של אדם שהוכר כחבר מכוח התנהגות.
טענתו המרכזית של המשיב, בעת הדיון בפני סגנית רשם האגודות, היתה שבשל מוגבלותו לא הועמדה להצבעה שאלת חברותו בקיבוץ, לעומת חברים אחרים אשר בהגיעם לגיל 18 התקבלו אוטומטית לחברות. הקיבוץ הסביר שההגנה על בעלי הצרכים המיוחדים נעשית בין השאר באמצעות חבילת זכויות סוציאליות, ולא באמצעות מתן סטטוס של חבר. סגנית הרשם דחתה עמדה זו ואמרה שההחלטה שלא להעלות את שאלת חברותו של המשיב לאספה, ולהתייחס אליו כאל תלוי בחבר, נבעה מההתייחסות אליו כאל חולה נפש שלא יכול להיות חבר בקיבוץ. זו החלטה מפלה, אמרה עוזרת הרשם, ולכן לא יכולה לעמוד הטענה שלפיה הזכויות והחובות של המשיב הוענקו לו כתלוי ("שווה בן שווים", ידיעות הקיבוץ 21.7.2017).
השופט יורם נועם ציין תחילה שמתחם ההתערבות השיפוטי בהחלטות רשם האגודות ("רשות מנהלית הפועלת כגוף בעל סמכות שיפוטית ייחודית") היא מוגבלת. השופט תיאר שורה של מקרים שבהם הכירו באדם כחבר באגודה, ובהם מגורים במשך שנים ארוכות ביישוב, השתלבות פעילה בחיי המקום, תשלום מיסי האגודה, השתתפות והצבעה באספות, העמדת ההכנסות לרשות האגודה, קבלת תקציב אישי, תרומה במסגרת תורנויות שונות וניכויי מיסים.
במקרה אחר בעל אופי דומה, ציין השופט, נולדה בת קיבוץ עם נכות קבועה של 100%. קִצבת הנכות הועברה לקיבוץ, והיא עבדה בהתאם ליכולותיה. נוסף על כך הוקצתה לה יחידת מגורים המותאמת לצרכיה. אף שחברותה לא הועלתה להצבעה באספה, בניגוד לשאר בני גילה, הקיבוץ דאג לכל זכויותיה כאילו היתה חברת קיבוץ. שם קבע הרשם שהקיבוץ הפלה את הבת לרעה ביחס לשאר בני מחזורה, כאשר לא העמיד את שאלת חברותה להצבעה, בעוד שמרבית הסממנים העידו על כך שהיחס אליה היה כמו אל חברה. לפיכך היא הוכרה כחברה בדיעבד מהמועד שבו התקבלו בני מחזורה כחברים בקיבוץ.
"במקרה שכאן", תיאר השופט, "המשיב עבד במטבח הקיבוץ שמונה שעות ביום, כמו שאר החברים, מסר לקיבוץ את מלוא הכנסותיו מהביטוח הלאומי, קיבל תקציבים שוטפים כמו שאר החברים, התגורר בדירה שהקיבוץ העמיד לרשותו, והקיבוץ אף דיווח עליו כחבר לרשויות לצרכי מס. בכל הנוגע לאי־השתתפותו של המשיב באספות הקיבוץ ובקבלת החלטות, קבעה סגנית הרשם, ובצדק, כי שיקול זה אינו יכול להוות שיקול מרכזי בסוגיה שבמחלוקת, בפרט על רקע הגישה המפלה של הקיבוץ בעניינו של המשיב, אשר נבעה מהתייחסות השגויה כלפיו כחולה נפש שאינו יכול לקבל החלטה".
השופט סקר את התשתית הראייתית שהיתה בפני סגנית הרשם, שהחליטה שאין לראות את המשיב במעמד של תלוי בחבר, ובכלל זה שלא הובאה כל החלטה של הרשויות המוסמכות בקיבוץ בעניין קבלתו של המשיב למעמד של תלוי בחבר או כל ראיה בדבר הסכם שנערך בעניין זכויותיו כתלוי בחבר, ובפרט כאשר המשיב ואימו התנגדו בכתב לחתום על טיוטת הסכם בדבר היותו תלוי בחבר, וכאשר גם הקיבוץ דרש הסכמה הדדית, כשמבקשים להעניק לאדם מעמד של תלוי בחבר.
סוף דבר, השופט פסק שקביעתה של סגנית הרשם, שההתנהגות ההדדית של הצדדים מצביעה על כך שהיחס למשיב היה כמו אל כל חבר, ושזכויותיו וחובותיו היו כמו של כל חבר קיבוץ - נסמכה על התשתית הראייתית, ואין עילה להתערב בה.
השופט דחה כאמור את הערעור, וחייב את הקיבוץ לשלם למשיב עשרת אלפים שקלים הוצאות משפט. הקיבוץ יוצג בידי עו"ד עומר כהן (שלמה כהן ושות'), ואילו המשיב בידי עו"ד רוני רוטלר (מהקליניקה המשפטית לזכויות אנשים עם מוגבלויות, הפקולטה למשפטים, אוניברסיטת בר אילן) ועו"ד שירן קנפו (אפשטיין, רוזנבלום מעוז ושות').
