265 אלף שקלים יידרש להחזיר חבר להבות הבשן, לאחר שהקיבוץ זכה בערעור שהגיש על פסיקת בית משפט השלום בטבריה, שחייב את הקיבוץ לשלם לחבר 295 אלף שקלים. בית המשפט המחוזי בנצרת דן בערעור, והפחית את הסכום הכולל שנפסק לזכות החבר מהקיבוץ לסך של 45 אלף שקלים בלבד, ונוסף על כך חייב אותו לשלם לקיבוץ 15 אלף שקלים הוצאות הערעור. כלומר, החבר נותר עם פיצוי של 30 אלף שקלים בלבד.
הערעור הוא הסיבוב השלישי של הצדדים בערכאות המשפטיות. הראשון היה ב־2014. בית המשפט המחוזי פסק אז שהחלטת הקיבוץ לשייך לחבר דירה וחצי היא נכונה וצודקת, למרות זכאותו העקרונית של החבר לשתי דירות. השני היה ב־2018, בבית משפט השלום בטבריה. זה פסק כי על הקיבוץ למסור לחבר את החזקה בדירה וחצי ללא דיחוי, לפצות אותו ב־30 אלף שקלים בעבור עוגמת הנפש (שממנה סבלו הוא ומשפחתו מאחר שהתגוררו כמה שנים בדירה קטנה יחסית למשפחות האחרות בקיבוץ), ועוד 200 אלף שקלים בעד שיפוץ הדירה שהוקצתה לחבר, ונוסף על כך - שכר טרחת עו"ד בסך 40 אלף שקלים והוצאות משפט של 25 אלף שקלים (ידיעות הקיבוץ, "דירת המריבה, סיבוב שני", 13.7.2018).
תחילת הפרשה בהחלטת הקיבוץ להקצות לחבר שתי דירות סמוכות, במבנה מלבני הכולל שלוש דירות, שהחבר גר בקצה אחד שלו. תוך כדי הליך השיוך התברר שלא ניתן לממש זכאות זו במלואה, לנוכח הפגיעה בדירתה של משפחה אחרת שגרה בקצה האחר. לפיכך החליט הקיבוץ לחלק את הדירה האמצעית בין שתי המשפחות, כך שלכל משפחה תשויך דירה וחצי.
בבית משפט השלום טבריה עתר החבר לפיצוי בגין אובדן מחצית הדירה, אך לאחר יישום מנגנון האיזון (שנות ותק לעומת ערך הדירה), נמצא שהחבר אינו זכאי לתשלום נוסף בגין מחצית הדירה. בית המשפט פסק בדבר זכותו של החבר לפיצוי בעד עלויות השיפוץ של הדירה, אך מאחר שהחבר לא הגיש חוות דעת של מומחה באשר לעלות הנדרשת, קבע בית המשפט את סכום הפיצוי על דרך האומדן לסך 200 אלף שקלים.
השופטת תמר נִסים־שי מבית המשפט המחוזי בנצרת, דנה בערעור שהגיש הקיבוץ, וקיבלה את מסקנתו של בית משפט השלום בטבריה, ולפיה קיבל עליו הקיבוץ לשאת בעלות השיפוץ. "הדברים מתיישבים עם ההיגיון והשכל הישר בשל הצורך בחלוקת דירת מגורים לשני חצאים", ציינה השופטת.
את החבר ייצגה בערעור עו"ד חנה בוסקילה, ואת הקיבוץ ייצגה עו"ד ניצן טבנקין (קופרשמיט את גולדשטיין ושות'). שלא כמו בבית משפט השלום, שביצע אומדן של עלות השיפוץ על יסוד הצעות לפשרה שהציע הקיבוץ לחבר במהלך השנים לסיום המחלוקת, השופטת סברה שהעובדה שהחבר המערער לא הגיש חוות דעת בדבר עלות השיפוץ, עומדת לו לרועץ. "כאשר מדובר בנזק שניתן להערכה ולכימות, והתובע לא טרח להוכיחו, הוא לא יזכה בפיצוי", הסבירה השופטת.
"תובע שלא השכיל להרים את הנטל במצבים שבהם טיבו ואופיו של הנזק מאפשרים להוכיח אותו באמצעות נתונים מדויקים - לא יזכה בפיצוי למרות תחושת אי־הנוחות שבהותרתו בידיים ריקות", הוסיפה השופטת. "טיעוני החבר היו חסרים הבהרות באשר למהות השיפוץ והבנייה הנדרשים, סטנדרט השיפוץ הראוי ומשתנים נוספים שיכלו להעמיד לפני בית המשפט תשתית מלאה לצורך קביעת הפיצוי ההולם".
משכך ביטל הרכב השופטים בערעור (אברהם אברהם, ערפאת טאהא ותמר נִסים־שי) את קביעתו של בית המשפט השלום באשר לפיצוי בעד שיפוץ הנכס, והקטין את שיעור הוצאות המשפט שנפסקו לזכות החבר.
