קיבוץ מתחדש המשלם סכום גמלה פנסיונית לחבריו, רשאי לפי תקנות הערבות ההדדית לנכות מסכום הגמלה כל תשלום שהחבר מקבל והוא בעל אופי פנסיוני.
מחלוקת התגלעה בין חבר כפר הנשיא לבין קיבוצו באשר לתשלום הקבוע שמקבל החבר מהביטוח הלאומי בגרמניה. האם הוא בגדר תשלום בעל אופי פנסיוני, או שמא לא?
התובע, בן 92, ניצול השואה שעלה לארץ וממייסדי כפר הנשיא, טען בתביעה שהגיש באמצעות בנו (שאינו פרקליט), שהקיבוץ ניכה מסכום הגמלה שלו פיצוי שהוא מקבל מממשלת גרמניה עוד משנת 1965, בשל היותו ניצול השואה. "ניכוי זה אינו כדין", טען החבר.
הקיבוץ הסביר שהסכום שהוא מנכה אינו פיצוי או רנטה שמקבל החבר בהיותו ניצול השואה, אלא זו פנסיה לכל דבר ועניין שרכש הקיבוץ בשנות השמונים במסגרת ביטוח סוציאלי שהציע הביטוח הלאומי של גרמניה ליוצאי גרמניה, ולכן הוא זכאי לנכותה.
כל ההבדל הוא, אמר הקיבוץ, שזו פנסיה המשולמת מקרן גרמנית, ולא מקרן או מחברת ביטוח ישראלית.
ההליכים המשפטיים מורכבים, וכלשון בית המשפט עברו "גלגול" כפול בכל ערכאה, פעמיים בבית משפט השלום בצפת ופעמיים בערעור לבית המשפט המחוזי בנצרת.
בגלגול הראשון הכריע השלום בצפת במחלוקת, וקיבל את טענת הקיבוץ כי מלוא הסכום שהוא מנכה נובע מהפנסיה שרכש הקיבוץ (ותשלום זה אינו מכיל כספי פנסיה ורנטה שהחבר היה מקבל קודם לכן בשל היותו ניצול השואה).
נקבע אפוא כי הקיבוץ הוכיח שהרנטה שאופייה פנסיוני (ושמקורה בביטוח הלאומי הגרמני), מותרת כולה בניכוי. החבר ערער למחוזי, ושם עלתה הטענה שלפיה יתכן שבתשלום מגרמניה קיים גם רכיב שמקורו בפיצוי המשולם לחבר בשל היותו ניצול השואה. שופטי הערעור הציעו לחבר לפנות לממשלת גרמניה ולקבל אישורים שיתמכו בטענתו.
הדיון חזר בגלגול שני לבית משפט השלום בצפת, וזה שינה את פסיקתו (ידיעות הקיבוץ, "ברכת הגומל", 23.2).
לדעתו, במחלוקת בין החבר לקיבוץ באשר לאופיו של הסכום שמנכה הקיבוץ מהחבר, היה על הקיבוץ להוכיח כי אין רכיב פיצוי לניצולי השואה בסכום המתקבל מהביטוח הלאומי מגרמניה. הוא פסק שעל הקיבוץ להשיב לחבר יותר מ־300 אלף שקלים.
באמצעות עו"ד עומר כהן (שלמה כהן ושות') ערער הקיבוץ לבית המשפט המחוזי בנצרת. "ישנם כאן תשלומים משני סוגים", הסביר השופט גדי צפריר.
"הסוג הראשון הוא פיצוי שמהווה את כלל התשלומים שמקבל החבר, ניצול השואה, מממשלת גרמניה בגין סבלו וסבל משפחתו. הסוג השני הוא רנטה, שמהווה את התשלום החודשי שמקבל החבר בעקבות ההסדר הביטוחי שרכש הקיבוץ בגרמניה.
"החבר טען טענה מהותית כנגד הקיבוץ", המשיך השופט, "שחלק מהתשלום מקורו בפיצוי (שאין לנכותו), הניתן למי שסבלו את רדיפות הנאצים. הקיבוץ שהתגונן מפני תביעת החבר, הביא ראיות שהניכוי נעשה כדין, והסביר שזו רנטה של הביטוח הלאומי של גרמניה.
"הכלל המשפטי", אמר השופט, "הוא שעל מי שטוען טענה מהותית - הנטל להוכיח אותה בראיות. לכן עבר נטל הבאת הראיות אל החבר, ועליו היה להוכיח שהקצבה כוללת רכיב שאינו מותר בניכוי.
"אך התוצאה היא שהוא לא הצליח בכך, הגם שבנסיבות המיוחדות ניתנה לו הזדמנות נוספת לצורך כך. אין להטיל על הקיבוץ להוכיח יסוד שלילי" (כלומר להראות שהרנטה אינה כוללת פיצוי), כפי שקבע בית משפט השלום בצפת בגלגול השני.
סוף דבר, השופטים בערעור (אברהם אברהם, ערפאת טאהא וגדי צפריר) קיבלו את הערעור, דחו את תביעת החבר, וחייבו אותו לשלם לקיבוץ שכר טרחת עו"ד בסך 20 אלף שקלים.
