מדוע מבקש קיבוץ שפיים לסלק את ידה של בת הקיבוץ, דור שלישי לחבריו, המתגוררת בדירתה של סבתה המנוחה, מוותיקי שפיים, שהלכה לעולמה לפני כשנה והיא בת 97 שנים (לאחר שהיתה חברה בקיבוץ יותר משבעים שנה)?
האם כטענת הקיבוץ, בכתב התביעה שהגיש לבית משפט השלום בהרצליה, הנכדה הנתבעת היא משיגת גבול ומחזיקה שלא כדין בדירה?
או שמא זהו המשך לניסיונות הרבים, כטענת הנתבעת בכתב ההגנה, שעשה הקיבוץ לאורך השנים לשכנע את הסבתא להשיב לקיבוץ את הדירה ולעבור לדירה אחרת, משום שלטש עיניים לדירה בשל מקומה האסטרטגי בקו הראשון לים?
באמצעות משרד עורכי הדין שלמה כהן ושות', טען הקיבוץ שכל עוד לא הוחלט אחרת, דירות המגורים הן בבעלות הקיבוץ, אינן ניתנות להורשה, ובשלב זה - ועד לשיוך הדירות והעברת הזכויות בפועל לחברי הקיבוץ - אין לחברי הקיבוץ (או ליורשיהם) כל זכות בדירות.
הקיבוץ מתיר לקרובי חבר שנפטר לעשות שימוש בדירת הנפטר לתקופה מוגבלת, אך הנתבעת, לדברי הקיבוץ, לא פינתה את הדירה, ותפסה בה חזקה שלא כדין.
הקיבוץ הסביר שזכויות הנתבעת בדירה, כיורשת, ככל שתהיינה - יקומו לה רק לאחר מועד השיוך בפועל. הוא הדף את הטענות כלפיו, שלפיהן לכאורה הוא שואף לעכב את השלמת השיוך בפועל, או שחברי הקיבוץ לוטשים עיניים לדירה מתוך מטרה לשייכה לעצמם.
"אלה טענות חמורות", התרעם הקיבוץ, "שאינן מגובות אף לא בבדל של ראיה". משכך ביקש הקיבוץ מבית המשפט לצוות על הנתבעת לסלק ידה מהדירה וממקרקעי הקיבוץ.
שני הוריה של הנתבעת היו חברי קיבוץ (אמה נפטרה ואביה הוא חבר מן המניין), ובאמצעות עו"ד טליה טריינין־גורן, היא דחתה את הטענות נגדה וסיפרה שההחלטה העקרונית בדבר שינוי אורחות החיים בשפיים, ובכלל זה שיוך דירות המגורים, התקבלה עוד בשנת 2009.
החלטות מפורטות בעניין זה התקבלו בשנים 2012 ו־2014. "בשנת 2016", טענה הנתבעת, "התקבלה החלטה מהותית נוספת: הפעלת הסדרי האיזון באשר לדירות המגורים.
החלטה זו השלימה החלטה קודמת, שלפיה הסדרי האיזון בדיור הם חלק מתהליך שיוך הדירות, והם יופעלו רק לעת מתן זכויות בפועל בדירה לבית אב זכאי לשיוך".
לדברי הנתבעת החל הקיבוץ ליישם החלטה זו, ומכוחה שלח דרישות תשלום לחברי הקיבוץ החייבים בתשלום בעד דירתם לפי הסדרי האיזון.
לשיטתה, היישום וההפעלה של הסדרי האיזון וגביית תשלומים מחברים בעד הדירות, מהווים שיוך בפועל, ומקנים לה - וכן לחברי הקיבוץ וליורשיהם - זכות מיידית לשיוך דירה בקיבוץ.
"התוצאה היא", גורסת הנתבעת, "שהזכויות בדירה שייכות לי, וכבר בשלב זה, בתקופת הביניים שעד לסיום השיוך בפועל, יש לי הזכות להחזיק בדירה ולהתגורר בה.
אי־הפעלה בפועל של הסדר עיגון הזכויות אינה חוקית בעליל, ופוגעת בזכות הקניין של החברים. לפי נוסח החלטות הקיבוץ", הוסיפה וטענה הנתבעת, "אני זכאית לכך שהדירה המסוימת ששימשה את סבתי המנוחה תשויך לי במועד השיוך בפועל".
הנתבעת מתרעמת על הקיבוץ על כך שהוא נוקט הליכים דווקא נגדה, בעוד שיש מקרים אחרים שבהם נפטרו חברי קיבוץ ודירותיהם מוחזקות בידי ילדיהם היורשים, ואינן מוחזרות לקיבוץ.
"מדוע לא נוקט הקיבוץ הליכים משפטיים גם נגד כל אלה?" תמהה הנתבעת. "הדבר נובע ממניעים פסולים של הקיבוץ להשתלט על הדירה ולא להחזיר לי אותה גם כשיגיע המועד לחתימת הסכם שיוך בין הקיבוץ לבין חבריו והיורשים", טענה.
מבית המשפט מבקשת הנתבעת לדחות את התביעה נגדה. הדיון המשפטי טרם החל. המשך יבוא.
