בשנת 2006 עיגן קיבוץ משמרות בתקנונו את 4 בפברואר 2001 כיום הקובע לרשימת החברים הזכאים לשיוך דירות לפי החלטת המינהל, שמספרה 751.
בספטמבר 2011, בהצבעה בקלפי, קיבל הקיבוץ החלטה המזכה 11 מחבריו בתנאי שיוך השמורים לחברי קיבוץ ותיקים יותר. החלטה זו היטיבה את מצבם של חברי קבוצת ה־11.
אומנם בהיותם חברי קיבוץ הם היו זכאים לשיוך דירות מגורים, אולם התנאים הכלכליים שבהם מתבצע הליך השיוך הם טובים יותר עבור חברים שהצטרפו לקיבוץ לפני היום הקובע.
ההבדל בין חברים שהתקבלו לחברות לפני היום הקובע לבין אלה שלאחריו, מתבטא בשני מדדים: שיעור דמי החכירה שישלמו החברים למינהל מקרקעי ישראל; ותנאי חוזי השיוך בין החברים לקיבוץ. בכל אחד מהממדים האלה, אלו שהיו חברי קיבוץ ביום הקובע זוכים לתנאים עדיפים.
חמישה תובעים, מוותיקי הקיבוץ ומהדור השני למקימיו, עתרו (באמצעות עורכי הדין קרן זגורי ויאיר הולנדר) לבית המשפט המחוזי בחיפה, לבטל את החלטת השיוך לקבוצת ה־11.
התובעים טענו כי הם חשו שנעשה להם עוול, וזאת בעקבות החלטת הקיבוץ שלא לזַכּוֹתם בשיוך דירה בגין זכויות הוריהם המנוחים, שהיו חברי קיבוץ במשך שנים ארוכות אך הלכו לעולמם זמן מה קודם ליום הקובע.
התובעים התרעמו שבכל הנוגע לחברי קבוצת ה־11 נהג הקיבוץ כלפיהם בגמישות, ואילו כאשר נגע העניין לזכויותיהם שלהם, ולזכויות הוריהם־מורישיהם, נהג הקיבוץ באשר למועד הקבוע כתורה למשה מסיני שלא ניתן לסטות ממנה.
"המחלוקת", הסביר השופט אמיר טובי, "נובעת מתנאי הסכמי השיוך של חברי קבוצת ה־11 אל מול הקיבוץ.
לשיטת התובעים, ההחלטה לכלול את קבוצת ה־11 בהליך השיוך בתנאים של מי שהיו חברים במועד הקובע, תזכה את חברי הקבוצה בהטבה כלכלית משמעותית על חשבון הקיבוץ, ובעקבות זאת ייפגעו בעקיפין זכויות שאר החברים. דוגמה אחת לפגיעה מתבטאת בהפחתה שתיגרם לתשלומי הפנסיה של החברים הוותיקים".
התברר שביום 20 בדצמבר 2005, עוד לפני שעוגן היום הקובע בתקנון, החליט ועד ההנהלה של משמרות לראות בקבוצת ה־11 כמי שהתקבלו כחברי קיבוץ לפני היום הקובע, אף שבפועל הם התקבלו לחברות רק לאחר מכן.
פניית אחת התובעות לרשם האגודות הביאה לביטול החלטה זו, שנמצא שהתקבלה בחוסר סמכות. בשנת 2010 הוסיף הרשם בהחלטתו אמירה, שהקיבוץ יכול לפעול על פי שיקוליו כדי להכליל את קבוצת ה־11 בהליך שיוך דירות בתנאים השמורים למי שהיו חברי קיבוץ ביום הקובע.
באספת חברים בספטמבר 2011 הובאו שתי הצעות להחלטה: האחת, החלטת השיוך לקבוצת ה־11, המעניקה לחברי הקבוצה זכאות לשיוך דירות בתנאים של חבר קיבוץ ביום הקובע; והשנייה, תיקון תקנון הקיבוץ באופן שיהיה אשרור תקנוני של החלטת השיוך לקבוצת ה־11.
ההצעה הראשונה אושרה ברוב קולות, אך ההצעה השנייה לא קיבלה את הרוב הדרוש לשינוי התקנון. הקיבוץ, באמצעות עו"ד צפריר בן־אור, טען שההחלטות הללו אינן תלויות זו בזו, ואין בכך שההחלטה בדבר תיקון התקנון לא התקבלה כדי לבטל גם את החלטת השיוך לקבוצת ה־11.
"לא כך", פסק השופט. "החלטת השיוך לקבוצת ה־11 עומדת בסתירה לתקנון הקיבוץ, אשר שריין את היום הקובע. קבלת החלטה שאינה עולה בקנה אחד עם הוראות התקנון תתאפשר רק בדרך של תיקון התקנון.
"רשם האגודות", הסביר השופט, "לא החליט שניתן לשנות את מצבה של קבוצת ה־11 ללא שינוי תקנוני. כל שאמר הרשם הוא שהקיבוץ יכול להפעיל את שיקול דעתו בכפוף לדין ולמנגנון קבלת ההחלטות הקבוע בתקנון.
השופט דחה את טענת הקיבוץ שמדובר בניסיון של מיעוט לשנות החלטה דמוקרטית שהתקבלה כדין וברוב קולות, שכן החלטת השיוך לא התקבלה כדין משלא שונה התקנון.
סוף דבר, השופט ביטל את החלטת השיוך לקבוצת ה־11, וחייב את הקיבוץ לשלם לתובעים 12,500 שקלים הוצאות המשפט.
