חברה בע"מ תובעת מקיבוץ פלמחים 50 מיליון שקלים בכתב תביעה מתוקן שהגישה לבית המשפט המחוזי בתל אביב.
תחילת ההליך המשפטי בבקשה שהגישה החברה־התובעת (עוד בשנת 2015) לחייב את הקיבוץ לקיים "הסכם הפעלה" שבו התקשרו הצדדים, ולפיו ניתנה לתובעת הזכות להקים ולהפעיל גן אירועים על שטח הקיבוץ. לטענתה הפר הקיבוץ הסכם זה, ובכך נגרמו לה נזקים רבים.
הקיבוץ, באמצעות עו"ד רוני מתניה, הסביר את שרשרת האירועים, שהיה בה לטענתו כדי לדחות את התביעה, אך בנובמבר 2017 קבע השופט יהודה פרגו מבית המשפט המחוזי בתל אביב כי הגם שהסכם זה תקף, לא ניתן עוד לאכוף על הקיבוץ לקיים אותו. "עם זאת", פסק השופט "על הקיבוץ לפצות את התובעת על הנזק שנגרם לה עקב הפרת הסכם ההפעלה.
"לתובעת", הבהיר השופט, "יש זכות לקבל פיצוי כספי מהקיבוץ, שייקבע וייפסק בהמשך ההליך המשפטי".
אך התובעת חוששת שכאשר ייפסק סכום הפיצוי לאחר בירור הנזקים, והיא תבוא לגבות את החוב מהקיבוץ, "היא עלולה למצוא את עצמה לפני שוקת שבורה", מאחר שלטענתה אין בידי הקיבוץ נכסים כלכליים משמעותיים שמהם היא תוכל להיפרע, למעט מאה ויותר מגרשי הרחבה שטרם שויכו לחברי הקיבוץ.
משכך, היא ביקשה, באמצעות עורכי הדין אלון יואלי ויניב גורליק (ממשרד מיתר ליקוורניק גבע לשם טל), לקבל צו עיקול זמני רק באשר לזכויות הקיבוץ ב־15 מגרשים בלבד. "השווי הכלכלי של זכויות אלו", אמרה התובעת, הוא כדי סכום הפיצוי הנתבע מהקיבוץ.
"לפלמחים", אמר השופט, "זכויות קנייניות בלתי הדירות במקרקעין שלו", בהן בעבר ביצע הקיבוץ עסקאות שונות, שהפרו את ההסכם עם התובעת. בעסקאות אלו קיבל הקיבוץ 34.5 מיליון שקלים מעסקת פארק פלמחים, ועוד 12 מיליון שקלים בעסקת מפוני אלי סיני. מדובר אפוא במגרשים בעלי שווי כספי רב, הוסיף השופט, לנוכח היותם סמוכים לים.
הקיבוץ התנגד לבקשת העיקול, וטען שהזכויות הכלכליות או הקנייניות במגרשים הן של חברי הקיבוץ ולא של הקיבוץ. כל חבר, בשונה מהקיבוץ עצמו, עתיד לקבל זכות קניינית במגרש המגורים או בדירתו, "ויוכל לנהוג בה מנהג בעלים, בעוד שהקיבוץ עצמו אינו רשאי לרכוש בעצמו את מגרשי המגורים".
השופט לא השתכנע, והסביר כי לעת הזו המשבצת כולה מוחכרת לדורות לקיבוץ. אומנם באסיפת חברי הקיבוץ הוחלט לבצע הליך שיוך מגרשים בהתאם להחלטות רמ"י, אך עד היום לא ביצע הקיבוץ את ההליכים הדרושים לשיוך, ואין למי ממחברי הקיבוץ זכות קניין בהם.
למגרש יש ערך כלכלי, המשיך השופט, ודחה טענה אחרת של הקיבוץ, שלפיה אין הקיבוץ נהנה כלכלית מביצוע הליך השיוך. "השיוך לחבר", אמר השופט תוך כדי סקירת החלטות הקיבוץ הפנימיות (התחשבנות על בסיס שווי מגרש אל מול דמי עזיבה), "ייעשה בדרך של תשלום מצד הרוכש לרמ"י וגם לקיבוץ".
לפרקליט הקיבוץ טענה נוספת. מצד אחד, הזכויות שמבקשים לעקל קיימות רק לחברים ולא לקיבוץ עצמו. מצד שני, לפי תקנון הקיבוץ חברי הקיבוץ אינם חבים באופן אישי בעד חובות הקיבוץ.
"עיקול הזכויות השייכות לחברים הוא מעין הרמת מסך", הלין הפרקליט, ובו יורדים הלכה למעשה לנכסי החברים (זהו הליך משפטי שבו מורם מסך ההתאגדות המפריד בין החברה לבעלי מניותיה, ולפיו יכול לייחס בית המשפט לבעלי המניות, במקרים חריגים, חוב של החברה).
השופט דחה גם בקשה זו, וחזר ואמר שהזכויות במגרשים הן של הקיבוץ, ואין עדיין לחברי הקיבוץ כל זכות אישית קניינית בהם. השופט הוסיף אמירה מעניינת: "לו היה צורך בכך, לא הייתי מהסס להרים את המסך".
הוא הסביר שחברי הקיבוץ היו אלה שהחליטו באספות החברים להקים גן אירועים בקיבוץ, להתקשר בהסכם עם התובעת באשר לשטח מסוים, ולימים ליטול שטח מיועד זה, למוסרו למפוני אלי סיני תמורת 12 מיליון שקלים, ולאחר מכן למסור לפארק פלמחים את השטח החלופי שהבטיחו לתובעת.
"חברי הקיבוץ הביאו בהחלטותיהם לסיכול, שלא כדין, כל אפשרות להקים ולהפעיל את גן האירועים, להפרת הסכם ההפעלה ולגרימת הנזק, ויש להם חלק ואחריות בכך", אמר השופט.
"לכן, לו היתה מתבקשת הרמת המסך, הייתי עושה זאת. העיקול המבוקש הוא מידתי, ומתבקש לנוכח היעדר נכס אחר בעל ערך דומה שאותו ניתן לעקל", אמר השופט, ופסק על עיקול המגרשים כבקשת התובעת.