קיבוץ קדרים הוקם ב־1980. אוכלוסייתו צעירה יחסית, ויש בו כארבעים משפחות. הקיבוץ נמצא בתפר שבין הגליל העליון לגליל התחתון, וממנו נשקפים הנופים של עמק בית נטופה, צפת, דרום הכינרת, רמת הגולן והר חזון.
בני זוג צעירים החליטו לדבריהם להתרחק מהאווירה של העיר לאזור הפסטורלי בצפון, וביקשו לעבור לקדרים. הם עברו את תהליך הקבלה, חתמו על חוזה שבמסגרתו שילמו 10,000 שקלים כדמי רצינות, ועברו להתגורר בקיבוץ.
לימים התברר להם שקיימת תוכנית להרחיב את המחצבה הנמצאת סמוך לקיבוץ. משנודע להם על תוכנית זו, הם החליטו לבטל את המעבר לקיבוץ ולעזוב את המקום, בשל המטרדים הכרוכים בהרחבת המחצבה.
בבית המשפט לתביעות קטנות בטבריה הם טענו כי הקיבוץ ידע על תוכנית הרחבת המחצבה עוד לפני שחתמו על החוזה עימם, אך הוא לא גילה להם זאת.
לדבריהם, אילו סיפר להם הקיבוץ על הרחבת המחצבה, כי אז לא היו חושבים לעבור להתגורר בו, ולא היו נושאים בהוצאות שנגרמו להם.
הם תובעים לחייב את הקיבוץ לשלם להם פיצוי בסך 32,335 שקלים, סכום הכולל את החזר דמי הרצינות ששילמו לקיבוץ, עוד 6,000 שקלים בגין עוגמת הנפש (שנגרמה עקב המעבר ואיבוד המשרה של האישה), וכן הוצאות אבחון כלכלי וחברתי, הוצאות מעבר דירה מהעיר לקדרים וכעת מקדרים לקיבוץ פרוד.
הקיבוץ טען להגנתו שהתובעים החליטו לעבור אליו לאחר מספר רב של פעמים שבהן הגיעו לקיבוץ, התארחו אצל משפחות והשתתפו בפעילויות שונות. המחצבה נראית לעין בכל נקודה בהרחבת הקיבוץ. היא הוקמה קודם להקמת הקיבוץ, והיא חלק בלתי נפרד מהנוף שבאזור.
רכזת הקליטה ציינה בכל סיור במקום כי המחצבה קיימת ועתידה לגדול בהתאם לתוכנית ארצית שאין הקיבוץ אחראי לה. המחצבה אינה בשטח השיפוט של המועצה האזורית גליל עליון, ולפיכך אין הקיבוץ מיודע בכל הפרטים.
הרשם הבכיר מוהנד חליאלה דחה את התביעה, ואמר כי התובעים לא הוכיחו את תביעתם. כך גם לא הוכח שהמחצבה, לכשתורחב, תהווה מטרד המפריע למגורים בקיבוץ. יש להניח כי בתוכנית ההרחבה של המחצבה יהיו מעורבים גורמים מטעם איכות הסביבה, וגם חברי הקיבוץ יוכלו לומר את דברם בפני הוועדות הנוגעות בדבר.
כדי להוכיח מטרד, לא די בכך שהתובעים יחששו כי צפוי שהמחצבה תהווה מטרד, אלא צריך להוכיח זאת בראיות אובייקטיביות. הוא ציין עוד כי לא שוכנע שהתובעים עזבו את הקיבוץ בגלל הרחבת המחצבה, וחייב אותם לשלם לקיבוץ 500 שקלים בגין הוצאות משפט.