"אתמול פעל נגדכם תושב קיבוץ סער בגזענות ובחוצפה מתנשאת", כתב יו"ר ועד ההנהלה בקיבוץ לשני עובדים ממוצא ערבי המועסקים במשק.
3 צפייה בגלריה
פנה אליהם מתוך דאגה לילדים. פועלים בקיבוץ (למצולמים אין קשר לידיעה), צילום המחשה: דוד (דדה) עינב
הודעתו זו, שהתפרסמה ברשת האינטרנט הקהילתית ואשר כללה את שם התושב, היא הבסיס לטענתו של התובע, תושב ההרחבה בקיבוץ, כי יש בפרסום משום הוצאת לשון הרע כנגדו. לפיכך על יו"ר הוועד (הנתבע) לפצותו בסך של 200 אלף שקלים.
התובע סיפר כי בחודש ספטמבר 2015, בעקבות גל הטרור באותה עת, הקימו כמה מהורי הילדים בגן הקיבוץ "סיירת הורים", שהתנדבו לפטרל סביב הגן בתורנות.
בזמן המשמרת של התובע הוא הבחין בשני גברים, שלא היו מוכרים לו, נכנסים למרפסת הגן. לאחר ששוחח עימם הבין שהם פועלים בקיבוץ, המתגוררים באחד הכפרים באזור. הוא הסביר להם שעליהם לעזוב את המקום.
משהתברר לתובע בהמשך היום שהעניין עורר מהומה גדולה, ושאחד מהשניים עובד בקיבוץ זה תקופה ארוכה, הוא פרסם בשעות אחר הצהריים של אותו יום הודעה במערכת המקומית, ובה סיפר שפנה לשני העובדים, וביקש מהם בחביבות ובהתנצלות לא לשהות בשטח הגן בזמן הפעילות.
לדבריו, הוא הבהיר להם שהוא מבקש זאת ללא קשר לדת או ללאום שלהם, אלא מתוך דאגה לילדים, שכן מבוגר שאינו בתפקיד אינו אמור להסתובב בשטח הגן. הם גילו הבנה, והשיחה הסתיימה בלחיצת ידיים ובחיוך. עוד הביע התובע צער כלפי העובד שנעלב מפנייתו אליו.
עוד באותו לילה פרסם הנתבע מכתב התנצלות שהופנה לאותם עובדים ששהו בגן, ובו כתב להם: "התובע גירש אתכם ללא שקיבל שום מנדט מאף אחד. לא עזרו לכם ההסברים שאתם עובדים, במצוות מנהלת החינוך, בבית ילדים סמוך [...], שאתם עובדים כאן כבר שלושים שנה [...], ושאחד מכם שירת בצבא ומתנדב ב'מתמיד' של המועצה. הגזענות ניצחה, ואתם גורשתם".
לצד התנצלות על האירוע שאותו הכתיר הנתבע במילים "המעשה המזעזע", הוא הוסיף: "הגזענות שהופגנה כלפיכם פגעה גם בנו. התובע דקר בסכין אכזרית את נשמתנו ואת ליבנו, ואנחנו לא יודעים מנוח. עשרות שנים אנחנו מחנכים אותנו ואת ילדינו לכבוד האדם.
"לא ניתן שביום אחד ייחרב הכל. אנחנו נגיב בקול רם וצלול ובחריפות הנדרשת לכל גילוי גזענות ולכל מעשה שימיט עלינו חרפה. אתם תמשיכו לעבוד איתנו ולאכול איתנו, לא בחצר, אלא בתוך בתי הילדים ועם הילדים".
ימים מספר לאחר מכן הסביר הנתבע, בהודעה נוספת ששלח: "מכתב ההתנצלות שכתבתי לשני הפועלים, ובמסגרתו הוקעתי גירושם המעליב מחצר בית הילדים, הנמצא סמוך לבית הילדים שבו עבדו, לא נכתב כדי למצוא חן בעיני אף אחד, ולא כדי לכבות שרפות. הוא נכתב בדיו מהול בדם שניגר בעקבות פגיעת הסכין בנשמתו הוותיקה של קיבוץ סער".
באמצעות עו"ד בן קרפל טען התובע: "הנתבע פרסם פרסומי דיבה חריגים בחומרתם", שהציגו אותו כאחרון הגזענים, וכמי שיש להוקיעו מתוך החברה, כל זאת באמצעות דימויים מבזים וחמורים. בכך נפגע שמו הטוב של התובע כאדם הגון, ישר וליברלי.
מנגד, באמצעות עורכי הדין עומר כהן וספיר חזן (שלמה כהן ושות'), טען הנתבע כי הפרסומים שעשה אינם עולים לכדי לשון הרע, וכי עומדות לצידו ההגנות שבחוק. הנתבע התנצל אם פגע בתובע, ואמר שביקש להוקיע את הגזענות בחברה הישראלית.
השופטת אלואז זערורה עבד אל־חלים אמרה כי חוק איסור לשון הרע נועד לספק מענה להתנגשות בין זכות הנפגע מהפרסום לשמו הטוב, אך גם להבטיח את חופש הביטוי של המפרסם.
על בית המשפט לאזן בין הזכויות הללו, ולהבחין בין השמעת דעה לגיטימית החוסה תחת זכותו של הפרט לחופש הביטוי, ובין השפלה או ביזוי האחר ופגיעה בשמו הטוב.
משמעות הגשמת הזכות לחופש ביטוי היא שגם במקרים של התבטאויות קשות, נדרש הציבור במדינה דמוקרטית לרף גבוה של סובלנות. אמת המידה לבחינת לשון הרע, הסבירה השופטת, אינה תלויה בכוונת המפרסם או באופן שבו הובן הפרסום על ידי הנפגע.
"אמנם הנתבע לא השתמש בקללות, בגידופים או בביטויים ישירים כלפי התובע כגזען", קבעה השופטת, "אך הקורא הסביר יכול לייחס לתובע מתוך דברי הנתבע גזענות והתנשאות, ולראות בו כמי שביצע מעשה נבלה גזעני ובוטה.
"משכך, ההתבטאויות שבהן השתמש הנתבע עלולות לבזות את התובע בעיני הבריות ולעשותו למטרה לשנאה. ניתן לראות בהן בִּיוּש (שיימינג), והן בבחינת לשון הרע".
משקבעה השופטת שמדובר בפרסום שהוא לשון הרע, היא פנתה לבחון את ההגנות הקיימות בחוק, והעומדות לצד מי שפרסם לשון הרע אך עשה זאת בתום לב ובנסיבות מסוימות שלהן טען הנתבע.
איזון ראוי
ההגנה הראשונה שהנתבע טען לה, היתה שהוא פרסם את הדברים בתום לב וכהבעת דעה. השופטת אמרה שהתובע והנתבע לא הכירו זה את זה לפני מועד האירוע, ולכן היא שוכנעה שהפרסומים נעשו בתום לב במטרה להעלות לדיון ציבורי בקיבוץ את הסוגיות שעלו בעקבות האירוע ואת ההודעה שפרסם הנתבע בעצמו.
השופטת הסכימה עם הטענה שמדובר בהבעת דעה על התנהגות הנתבע בקשר לעניין ציבורי (כלשון ההגנה הקיימת בחוק לשון הרע), והסבירה שהנתבע, בהיותו בעל תפקיד בקיבוץ ואחד הוותיקים בו, ראה לנכון לוודא כי הערכים לסלחנות ולהוקעת הגזענות יקבלו ביטוי.
"אכן, האמרות שבהן בחר הנתבע להשתמש אינן אמרות עדינות", אמרה השופטת, "אך באיזון הראוי הנדרש במדינה דמוקרטית - בין זכות האדם לשמו הטוב לבין חופש הביטוי - אין בהתבטאויות מעוררות כעס כדי לחסום אדם מהבעת דעתו ככל שהיא מותרת על פי הוראות הדין".
השופטת דחתה אומנם את ההגנה השנייה שטען לה הנתבע, ושלפיה תפקידו כחבר בהנהלת הקיבוץ הטיל עליו חובה חוקית או מוסרית להגיב כפי שהגיב, אך כן קיבלה את ההגנה השלישית של הנתבע, שלפיה נעשה הפרסום לשם הגנה על עניין אישי כשׁר (כלשון החוק).
עניין זה כולל הגנה על כבודם של אותם עובדים, המוכרים לו אישית, וכן הגנה על ערכי השיוויון בקיבוץ ושימור הערכים אשר על בסיסם הוקם הקיבוץ, שלדברי התובע הוקם בשנת 1948 על ידי חברי השומר הצעיר וניצולי השואה, שלנוכח חווייתם האישית ממעשי שנאת האחר והאנטישמיות, ביקשו לבנות חברה חדשה ונאורה, המקדמת עקרונות של סובלנות ושל אהבת אדם.
סוף דבר, משפסקה השופטת כי עומדות לנתבע הגנות לפי חוק לשון הרע, היא דחתה את התביעה נגדו.
