"שיהוי ניכר בהגשת תביעת לשון הרע יכול גם להצביע על כך שלא היו דברים מעולם, שכן אם אכן כטענת התובע יצא שמו לרעה ברחבי הקיבוץ, שכל אמירה בו דולפת ומאכלסת את טורי הרכילות והופכת מהר מאוד לשיחת היום, כלשון התובע, כי אז היה מצופה שתביעתו תוגש סמוך לגילוי הפרסום הכולל את לשון הרע, לטענתו".
כך אמר השופט יהודה ליבלין מבית משפט השלום באשדוד, בדחותו תביעה לפיצויים בסך 50 אלף שקלים שהגיש חבר קיבוץ יהל כנגד קיבוצו ומרכז המשק שלו.
התובע, באמצעות עו"ד דן־אל אגליק, טען כי להודעת דואר אלקטרוני ששלח מרכז המשק למספר מכותבים צורף מכתב, שכלל בין השאר את הדברים הבאים, שעליהם נטען שהם בחזקת לשון הרע: "הוא לקח אותי בצווארון, הרים אותי ולחץ אותי נגד הקיר [...] הפנים היו מעוקמות [...] הוא גרם להוצאת החולצה שלי מהמכנסיים שלי".
הגם שהתובע ידע על אודות תוכנו של המכתב סמוך למועד שליחתו, הוא הגיש את התביעה רק לאחר שנים, כשהונח על סף ביתו עותק מהמכתב.
הנתבעים, באמצעות עורכי הדין עומר כהן וגיל דגן, אינם חולקים על כך שמרכז המשק כתב את הדוא"ל ושלח אותו לכמה חברי קיבוץ. "הדברים המפורטים במכתב הם אמת", כך הם טוענים, "ומהווים תיעוד ענייני ואמין של פגישה שנערכה בין התובע למרכז המשק" (על אודות דרך ניהול ענף בקיבוץ בידי התובע).
מנגד הכחיש התובע את עצם התקיפה, ואמר כי זהו תיאור שקרי, וכי המכתב נועד להשפילו ולשים אותו ללעג.
"אין מחלוקת כי בין התובע למרכז המשק נתגלעו מחלוקות באשר לניהול הענף, אך אין כל רלוונטיות למחלוקת זו לצורך הכרעה בתביעה", אמר השופט.
"על הנתבעים להוכיח שיש אמת בדברים שנרשמו במכתב, והם עמדו בנטל זה והוכיחו כי האמור במכתב הוא אמת. אילולא הייתה האמירה במכתב אמת", הוסיף השופט, "כי אז די היה בהפצת המכתב לגורמים המכותבים כדי להוות בסיס לתביעה, שכן כאשר מייחסים לאדם תקיפת אחר תוך כדי עיוות פניו, יש בכך כדי ליצור לו תדמית שלילית.
"הגשת התביעה בחלוף יותר משש שנים מעת האירוע", סיכם השופט, "אינה מתיישבת עם טענת התובע בדבר הפגיעה שחווה, ואיחור כה ניכר בהגשת תביעת פיצויים על פרסום לשון הרע יכול להשפיע על סכום הפיצויים שיפסוק בית המשפט לתובע, מהטעם שהאיחור יכול להצביע על כך שהפגיעה ברגשותיו של התובע לא הייתה חמורה עד כדי כך".
השופט דחה את התביעה, וחייב את התובע לשלם 12 אלף שקלים הוצאות משפט.
