"באבחה אחת, כתוצאה מעזיבת הורי הנתבעת ונסיבות עזיבתם, שכח הקיבוץ את עקרונות הערבות ההדדית, לא זקף לזכות הנתבעת חסד נעורים, וקבע כי עליה לממן את לימודיה ממועד עזיבת ההורים".
הזכאות של התובעת עמדה רק בתקופת החברות של ההורים. צילום המחשה: שאטרסטוקהזכאות של התובעת עמדה רק בתקופת החברות של ההורים. צילום המחשה: שאטרסטוק
הזכאות של התובעת עמדה רק בתקופת החברות של ההורים. צילום המחשה: שאטרסטוק
(הזכאות של התובעת עמדה רק בתקופת החברות של ההורים. צילום המחשה: שאטרסטוק)
כך אמר השופט עידו כפכפי מבית משפט השלום באשקלון, בדחותו את תביעת קיבוץ מגן מהנתבעת להשיב לקיבוץ את הכספים ששילם למימון לימודיה בתקופת היותה מועמדת לחברות.
"האם כבת לחברי קיבוץ הוקנו לנתבעת זכויות בגין זכויות שצברו הוריה?" הגדיר השופט את השאלה המשפטית, "או שמא עם עזיבת ההורים פקעו זכויותיה להמשך מימון הלימודים?"
הורי הנתבעת, תיאר השופט, היו חברי מגן במשך 25 שנים עד ליום עזיבתם, ואולצו לעזוב בנסיבות של עוינות רבה בינם לקיבוץ. על פי המתואר בפסק הדין, האב "עשה שימוש בידע ובמידע שרכש בתקופת עבודתו במפעל כדי לקדם את ענייניו הפרטיים, תוך כדי חבירה למתחרה עסקי של הקיבוץ".
הנתבעת נולדה בקיבוץ, התחנכה בו, שבה אליו לאחר שירותה הצבאי והסטטוס שלה היה 'מועמדת'.
לאחר תקופת עבודה בקיבוץ, התנאי ליציאה ללימודים על חשבון הקיבוץ, יצאה הנתבעת ללימודים, וחתמה על 'כתב התחייבות בגין לימודים ארוכים או יקרים' (ככל בן אחר לחברי קיבוץ), שבמסגרתו התחייבה לעבוד במסגרת הקיבוץ לאחר לימודיה במתכונת של שנת עבודה תמורת שנת לימודים, ככל שלימודיה יהיו "מעל לארבע שנות לימוד", או להשיב לקיבוץ את עלות הלימודים העודפת.
לאחר עזיבת ההורים החליטה הנהלת הקיבוץ שהנתבעת ואחיה יהיו בסטטוס שונה, של 'מועמדים שאינם בני קיבוץ', ויידרשו לעבוד במתכונת של שנת עבודה תמורת כל שנת לימודים, או לחלופין להחזיר את ההוצאות בגין לימודיהם.
בהתאם נדרשה הנתבעת לחתום על כתב התחייבות נוסף (שנוסח במיוחד עבורה ואיש מבני הקיבוץ לא נדרש לחתום עליו מלבדה), ולפיו התחייבה לחזור לקיבוץ ולעבוד בו משך זמן שלא יפחת מתקופת לימודיה (שלאחר מועד חתימת ההתחייבות), שאחרת תשיב לקיבוץ את כל עלות הלימודים.
משהודיעה הנתבעת על עזיבת הקיבוץ וביקשה לערוך התחשבנות, נמצא כי חובה בעד לימודיה מסתכם ב־113,400 שקלים, סכום שאותו תובע ממנה כעת הקיבוץ.
הקיבוץ, באמצעות עו"ד רזיאל גסלר, טען שזכאותה ללימודים עמדה לה רק בתקופה שבה היו הוריה חברי קיבוץ, וכי הוא נהג בה לפנים משורת הדין כשלא הפסיק את מימון לימודיה לאחר עזיבת הוריה.
הנתבעת, באמצעות עו"ד הראל טיקטין, התרעמה ואמרה שהתביעה נולדה מכעס נציגי הקיבוץ על מעשי אביה. לטענתה, הקיבוץ פעל מתוך תחושת הפגיעה, ואולי מיצר הנקם, בעת שהפלה אותה, נישל אותה מזכויותיה ופקד עליה את עוון אביה.
בקיבוץ קיים הסדר בנים, סיפרה הנתבעת, המסדיר את זכויות בני הקיבוץ ללמוד על חשבון הקיבוץ. זכותה התגבשה למעשה קודם לעזיבת הוריה, ולדבריה לא הייתה לקיבוץ כל זכות לשנות את ההסדר בדיעבד ולהפלות אותה ביחס לבני הקיבוץ האחרים.
הזכאות ללימודים של בן הקיבוץ, טענה הנתבעת, איננה פוקעת כאשר מסתיימת חברות ההורים בקיבוץ.
באשר להתחייבותה, לפי כתב ההתחייבות הראשון, קיבל השופט את עמדתה שלפיה לימודיה לא הוגדרו לימודים ארוכים או יקרים, ולכן חל עליה ההסדר הרגיל שבו הקיבוץ נושא בשכר הלימוד. "בנוגע להתחייבות הנוספת", הסבירה הנתבעת, "חתמתי עליה תחת כפייה, ומשכך אין לתת לה תוקף".
"הזכאות ללימודים נקבעת בהתאם לתקופת החברות הנצברת רטרואקטיבית, ולא בהתאם לסטטוס העתידי של ההורים חברי הקיבוץ", קבע השופט.
"הוריה של הנתבעת צברו 25 שנות ותק עד לתחילת לימודיה של הנתבעת, כך שהייתה זכאית למימון מלא עבור לימודיה, ועזיבת ההורים אחרי כן איננה גורעת מזכאות זו. הזכאות הניתנת לבני הקיבוץ היא מכוח עבודת הוריהם ותרומתם לקיבוץ, ולא בשל היותם בני קיבוץ", הסביר השופט.
"הקיבוץ אינו מבקש החזר עבור מימון הלימודים אם חבר הקיבוץ עוזב את הקיבוץ לאחר שילדיו מסיימים את לימודיהם", המשיך השופט, ופסק שלא ניתן היה לשלול את זכאותה של התובעת ללימודים (לאחר שצברו תקופת ותק של 18 שנים, שהקנתה להם, לפי התקנון, זכות להעניק לילדיהם מימון של לימודים אקדמאיים), גם אם עזבו הוריה את הקיבוץ.
אשר לעמדת הקיבוץ שלפיה "הסדר הבנים מתייחס לבני הקיבוץ כל עוד הוריהם חברים בקיבוץ", השיב השופט שבין הקיבוץ לחבריו קיימת מערכת יחסית חוזית אשר תנאיה הם הוראות התקנון, ועליו לשקף את מכלול הכללים והתנאים העקרוניים.
"אין הוראה (בתקנון) שלפיה לאחר עזיבת ההורים משתנה סטטוס ילדיהם בנוגע ללימודים, ואם זו עמדת הקיבוץ, ראוי כי יהיו חברי הקיבוץ מודעים לכך שאם יבחרו לעזוב את הקיבוץ, או שיוחלט על עזיבתם, תהיינה לכך השלכות על עניין זכויות ילדיהם, ללא קשר למספר השנים שבהן חיו ועבדו בקיבוץ, וכלל לא בטוח שילדיהם יוכלו לקצור את פירות העמל שעמלו בשנותיהם במסגרת הקיבוצית.
"אף שהקיבוץ היה יכול בנקל לפרש את התקנון ואת החלטותיו באופן ההולך לקראת הנתבעת", המשיך השופט, "ולקבוע כי שנות חברות הוריה הקנו לה את הזכות למימון עד לסוף לימודיה, הוא בחר לפרש את ההוראות באופן צר ומפלה, ואין אלא להסיק כי עשה כן על רקע נסיבות עזיבת ההורים.
"דרישת הקיבוץ שהנתבעת תחתום על כתב התחייבות נוסף בנוגע ללימודיה", הוסיף השופט, "סותרת את טענתו שהתקנונים וההחלטות הקודמות לא העניקו לה כל זכות.
"הנתבעת היא סטודנטית צעירה שהוריה נאלצו לעזוב את הקיבוץ, ועל רקע איומי הקיבוץ כי אם לא תחתום יופסק המימון ללימודיה, לא הייתה לה ברירה אלא לחתום על המסמך. נסיבות אלו עולות בגדר 'כפייה כלכלית' לפי חוק החוזים, והיא נמשכה עד לסיום לימודיה, מאחר שאילו הייתה הנתבעת מתנערת מדרישה זו, היה מופסק מימון הלימודים.
"התחייבות זו אינה תקפה", פסק השופט, "וגם אילו היה לה תוקף, יש לפרש את נוסחה לחובת הקיבוץ, להתחשב בשנתיים וחצי שבהן הייתה הנתבעת מועמדת טרם לימודיה כתקופה העומדת לזכותה כנגד שנות הלימודים (לאחר החתימה על ההתחייבות), ולקבוע בהתאם שלא נותר לנתבעת חוב כלפי הקיבוץ".
השופט דחה את טענת הקיבוץ כי בכך שהנתבעת ביקשה לערוך התחשבנות בעת עזיבתה, יש לראות משום הודאתה בחוב. "קיים פער תהומי בין מורכבות המארג החוזי המקנה זכויות וחובות לחברי קיבוץ וילדיהם, לבין אורח החיים הרחוק לכאורה מהתחשבנות משפטית.
"פער זה הוביל את הנתבעת, שלא הייתה מודעת לזכויותיה ולחובותיה, לבקש לערוך התחשבנות ולשלם חובותיה, אולם אין בכך הודאת בעל דין או ויתור על טענות, שכן הנתבעת עמדה על זכויותיה רק לאחר קבלת ייעוץ משפטי.
"לא היה מקום לדרוש מהנתבעת את השבת ההוצאות שבהן נשא הקיבוץ לצורך מימון לימודיה", סיכם השופט. הוא דחה את התביעה, וחייב את הקיבוץ לשאת בהוצאות הנתבעת בסך 15 אלף שקלים.