סעיף 2 בתקנות הערבות ההדדית של הקיבוץ המתחדש מחייב את הקיבוץ להשלים את הספקת צורכי חבריו שבגיל העבודה. הוראה זו היא המעטפת הרגולטורית לרשת ביטחון הנהוגה בקיבוצים באופן הוגן, ומחייבת את הקיבוץ בהשלמת ההכנסה של החבר לפחות לגובה שכר המינימום.
היא גם מחייבת את החבר, בין השאר, לקיים את התחייבויותיו לקיבוץ ואת הוראות התקנון למצות את יכולת השתכרותו וחובת עבודתו.
הקיבוץ, בדרך להשלמת ההכנסה של החבר, רשאי להביא בחשבון, בתנאים הקבועים באותה הוראה, כל הכנסה או נכס של החבר או של בן־זוגו. לשם כך על החבר לגלות גילוי נאות של כל ההכנסות והנכסים שלו ושל בן־זוגו, כדי להוכיח שאין באלה כדי לכסות את צרכיו.
ההתחשבנויות הללו שבין הקיבוץ לחבר הנזקק לרשת הביטחון, נעשות כמעט כדבר שבשיגרה בצוותים פנימיים בתוך הקיבוץ, אך מתברר שיש כאלה הזולגות אל הערכאה המשפטית.
כך במקרה של חבר קיבוץ מעמק הירדן, שתבע באמצעות עו"ד נועה וייס־מור (קבוצת כינרת) את קיבוצו בדרישה להשלים את הכנסותיו החודשיות לגובה של שכר מינימום. החבר ערך תחשיב שעל פיו הוא זכאי לסכום של 275 אלף שקלים בעבור תקופה של כשש שנים, שבה הייתה הכנסתו נמוכה משיעורי שכר המינימום בעת ההיא.
הקיבוץ, באמצעות עו"ד גיל דגן (שלמה כהן ושות'), טען שהחבר התובע אינו זכאי לרשת ביטחון מהטעם שהוא נמנע מלמסור תצהיר גילוי נאות מלא בדבר הכנסותיו והנכסים שלו ושל זוגתו.
עוד טען הקיבוץ כי החבר אינו מקיים את התחייבויותיו לקיבוץ, אינו מקיים את הוראות התקנון, לא דיווח על הכנסותיו לקיבוץ, אינו משלם מיסי קהילה, סירב לעבוד במשרה מלאה במקום העבודה שאליו הוא הופנה ומסרב למצות את כושר השתכרותו.
לאולמה של השופטת ברכה לכמן בבית משפט השלום בטבריה הגיע הקיבוץ עם ראיות לאחר בדיקות וחקירות (חיצוניות ופנימיות) שערך, ובאמצעותן ביקש פרקליטו של הקיבוץ, בחקירת הנגד בבית המשפט, להטיל ספק בדברי החבר שאין לו נכסים, עסקים ומקורות הכנסה אחרים.
פרוטוקול הדיון בבית המשפט מגלה את המרחק שבין הטענות למציאות. מתשובות החבר עלה כי החבר שכר מבנה בקיבוץ אחר, ובו זוגתו מנהלת עסק, והוא עוזר לה בשיווק.
עוד התברר שהחבר קיבל תמורה בעבור דברי אומנות שייצר, וגם דמי שימוש ביחידת דיור שהשכיר. הקיבוץ הציג לחבר תצלום המופיע בעמוד הפייסבוק של זוגתו, ובו מוצג חדר אירוח על שפת הכינרת, 400 שקלים ללילה לזוג, מינימום שני לילות. החבר הסביר כי לא נדרש לדווח על הכנסה זו, שכן לא הייתה דרישה שכזו כלפי חברים אחרים שפעלו כך.
פרקליט הקיבוץ ביקש לעמת את החבר עם פסק בוררות שהחבר היה צד בו, ולפיו כל זמן שיש בבעלותו עסק, אין הוא זכאי לרשת ביטחון. בעולם הדיגיטלי, שבו הכול חשוף, היה על החבר גם להשיב כיצד אין הוא מייצר עוד בנגרייה, כטענתו, בעוד שבפרסום בפייסבוק מופיע למכירה ספסל בעיצובו.
בחקירה הארוכה נדרש החבר להסביר את הפערים בין הצהרותיו על היעדר הכנסות בתקופה מסוימת, לבין דוח רווח והפסד מעסק שהצביע על רווח משמעותי, וכן על העברות כספים לחשבון הבנק האישי שלו, כספים שהחבר לא פירט בעת שגילה נכסיו לקיבוץ.
"כסף זה נכס, אתה יודע", אמר הפרקליט לחבר. "אבל זו לא פרנסה או משכורת", השיב החבר, "אלא רכוש אישי". "כשאתה מבקש רשת ביטחון", הקשה הפרקליט, "האם אינך צריך להמציא מידע על כל נכס או חשבון בנק?"
"בוודאי", השיב החבר, "כל הכספים שהתקבלו בחשבון הבנק הם כספים שהועברו מהמשפחה". "יש לך חשבונות בנק נוספים?" הקשה הפרקליט. "לא", ענה החבר, ומיד אחרי כן הסביר שלו ולאחיו היה חשבון משותף בעסק של האח. באותה נשימה סירב החבר להמציא פרטי תנועות בכל החשבונות, ונימק זאת בזכות לפרטיות.
סוף דבר, הצדדים יצאו להפסקה וחזרו עם הסכמה כי התביעה תידחה ללא צו להוצאות. לשופטת לא נותר אלא לפסוק על דחיית התביעה של החבר.
במקרה אחר תבעה חברת קיבוץ 15 אלף שקלים השלמה לרשת ביטחון מהקיבוץ. השופטת אשרית רוטקופף מבית משפט השלום בפתח תקווה פסקה תחת הכותרת 'דמי הבטחת הכנסה', כי לפי הוראות התקנה, ישנם מספר תנאים שבהם על החבר לעמוד כדי להיות זכאי לקבל הבטחת הכנסה.
"הנתבעת", אמרה השופטת, "לא הוכיחה כי עשתה הכול כדי למצות את יכולת ההשתכרות שלה, לא הוכיחה כי הגישה תצהיר המפרט את הכנסותיה ואת נכסיה, ואף לא הוכיחה כי היא מקיימת את כל התחייבויותיה ונוהגת על פי תקנון הקיבוץ". בית משפט השלום דחה אמנם את התביעה, אך בערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי מרכז פסקה השופטת מיכל נד"ב להשיב לחברה כ־15 אלף שקלים ברכיב 'הבטחת הכנסה'.
